ראיתי אותו. זו פעם שניה. התחושה היא כמו לראות סלב פנים אל מול פנים. הוא סלב. בעל כורכו הוא סלב.

ראיתי את השלט עם שם המשפחה שלו ובאופן בלתי מוסבר התחילו לי כאבי בטן מהפרפרים שהרגשתי.

הפרפרים הבלתי מוסברים האלה . הקשר הבלתי מוסבר שלי איתו. לא, ההיקשרות היא שבלתי מוסברת. למה אני אוהבת אותו כל כך? למה נקשרתי אליו כל כך? האם זו המציאות הזוועתית שקישרה בינינו?

הוא אבא שמופרד בצורה ברוטאלית מהבן שלו מהרגע שנולד. האמא של הבן שלו עושה הכל כדי שהוא יתנתק מהילד שלו. כדי לנתק ממנו את הילד.

ראיתי אותו מתארגן למפגש איתו.

רותם נגרר לג׳יפ כדי לסחוב בשבילו מלא דברים..

משחקים

אוכל

הפתעות

יש לו שעה אחת בשבוע. שעה אחת שבה הוא צריך לדחוס את כל מה שהיה רוצה לעשות איתו בשבוע החולף שלא ראה אותו.

התחלתי לחשוב עלי.. כמה אני עושה עם הבנות שלי..

פורסת את הפעילויות על פני שבוע שלם והוא רותם שבוע שלם לתוך נגרר אחד וג׳יפ ושעה אחת בשבוע.

שעה

אחת

בשבוע

לראות את הילד שלך. את החיים שלך. למלא את אותה השעה בכל הפעילויות שיכול כדי לעשות לילד שלו קצת שמח. כדי שזו תהיה שעה משמעותית וחקוקה בזכרון של הילד. הילד הזה שלקחו לו את אבא שלו.

היו לי איתו שלוש שעות. אלה יותר שעות משיש לו עם הילד שלו.. כל כך אבסורד..

 ראיתי בתוך השלוש שעות האלה איך החיים שלו מוקדשים רק לנושא הזה. התחלתי לשאול את עצמי איך נוצר מצב שבן אדם פתאום באמצע החיים צריך להתמודד עם דבר כל כך עצום. הוא אמר לי "הלך לי החלום. משפחה ילדים…" הוא כבר לא מצליח לחלום על זה. הוא רק חולם על הילד שלו. חולם על לקבל את הילד שלו חזרה. את השנים שלקחו לו כבר לא יחזירו..

ראיתי צעצועים ובגדים סגורים. צעצועים שמחכים לילד שישחק איתם. זה עשה לי עוד סדק בלב שכבר נשבר.

לגו בתוך ניילון, משאית בקופסא, קרטון קטן עם בגדים לתינוק.. הכל נטוש ועטוף בכאב. צעצועים עצובים. אף פעם לא ראיתי צעצועים עצובים.

מה שמדהים אותי בו הם העוצמה והחוזק שיש באיש הזה. כמה הוא תמיד קשוב לאבות אחרים, כמה הוא קשוב לאנשים, לכאבם של אחרים. כמה הוא עדיין רואה את החיים במשקפיים של תקווה. אני לא מכירה הרבה אנשים שמצליחים למנף את הצרה שלהם לתרומה ציבורית, להמשיך להיות בן אדם למרות שהחיים לימדו אותו שזה לא מה שיחתום לו חיים קלילים ונוחים.

בפעם הראשונה שפגשתי בו, הוא החמיא לשתי נשים, סבתות שהן יפות ומטופחות, היה ניראה שעשה להן את היום. הוא מפזר חום ואהבה בכל מקום שהוא נמצא ובכל מקום שמשאיר תגובה או אות. אם היה אפשר לצבוע את זה, היה לו שובל של לבבות ונצנצים אחריו.

ושוב מצאתי את עצמי משווה אותו אלי. כמה טוב לי בחיים, כמה דברים מובנים מאליו יש לי. אני מקלחת את הבנות שלי כל יום, משכיבה אותן לישון .. מגדלת אותן. אני בריאה, אני במקום טוב.. ועדיין אני לא אותו בן אדם טוב שהוא. איך זה מסתדר..? איזו חוצפה יש לי לא להיות טובה? לא להיות בסדר? לא להיות סבלנית? איזו עזות מצח יש לי לא לתרום קצת טוב לעולם שנותן לי טוב?

כשיצאתי ממנו הרגשתי לא נוח עם עצמי. הרגשתי פתאום שיש לי הרבה יותר ממה שמגיע לי, והאדם הזה, הטוב הזה, מקסים וטוב לב ככל שיהיה, נלקח ממנו הדבר הכי חשוב שיש בחיים.

נסגרתי פתאום. הסתרתי דמעות כי זה לא פייר שאני אבכה. לא מולו. זה גמר אותי לראות אותו מתארגן, לראות אותו מגהץ את החולצה שלו, מנקה את הנעליים שלו, קופסאות של חפצים ואוכל והמון המון מחשבות איך אפשר לשמח את הילד בשעה.

ואז כשהסיע אותי הביתה, באוטו שם לי את שלמה ארצי, אני לא זוכרת אפילו איזה שיר התנגן שם, אבל הקול המנחם של שלמה ארצי רק גרם לדמעות שלי כבר לא לשלוט בעצמן ולצאת החוצה. מהר שמתי את משקפי השמש שלי, שלא יראה, שלא יקלוט שאני בוכה עליו. שאני בוכה על השעות האבודות שלו, שלא יחשוב כמה טיפשה אני שאני מרשה לעצמי לבכות בעוד הוא לוחם. רציתי להיות חזקה מבחוץ ולא להראות לו שכואב לי.. לא רגע לפני שפוגש את הבן שלו. לא רציתי שהדמעות שלי אולי ישפיעו עליו. רציתי לשלוח לו אהבה וחוזק, רציתי לעשות קסם ושכל הדבר הזה יעלם. למחוק לו את התקופה הארוכה הזו מהראש ולתת לו להתחיל מחדש. נקי. יחד עם הבן שלו. יחד עם בת זוג טובה. כי זה מה שאני באמת בכל ליבי מאחלת לו.