לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עין כחולה


יש לי סודות=] לא גליתי לאף אחד... אבל זאת לא סיבה לקרא לי חסרת רגשות=[

Avatarכינוי:  Yanch

בת: 28

MSN: 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2019    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2019

בולשיט של חברים טובים


אני לא סומכת על אנשים שאומרים לי שאני החברה הכי טובה שלהם.

כלומר, אני סומכת עליהם אולי בכללי אבל המשפט הזה הוכיח את עצמו כלא נכון בכל הפעמים הללו.

לאנשים יש לדעתי תפיסה מסויימת שחבר טוב זה מי שנמצא בשבילם בטוב וברע. בסה"כ-זה נכון. אבל אם יש לכם חבר טוב, האם זה אומר שאתם חברים טובים שלו? האם זה הופך אתכם לחברים טובים?

יש לי חברים טובים.

אף אחד מהם לא טרח לאמר לי שאני החברה הכי טובה שלהם. חוץ מאחת, וגם זה נאמר אחרי הרבההההה מאוד שנים של חברות. המון.

ואני מרגישה בסדר גמור עם זה. אני בעצמי לא אומרת לאנשים "את/ה החבר/ה הכי טובים שלי". כשאני מספרת על החברות שלי, אני כמובן אומרת שהן החברות הטובות שלי-הBFFיות, וכשאני מספרת על החברים ממין זכר, אני כבר לא קוראת להם "ידידים" אלא "חבר טוב".

אבל אני לא מרגישה בנוח להגיד לאנשים את זה. אני חושבת שזה בעיקר נובע מחוויות שגרמו לי לפקפק במושג הזה "חבר הכי טוב", הרבה לפני שפגשתי במהלך חיי לא מעט חברים טובים כאלו.

ואולי זה בכלל קטע ישראלי/מודרני/רוסי לפקפק במילות חיבה? אני לא יודעת.

אבל אני כן יודעת שמי שאמר שאני "הכי" בשבילו, נעלם דיי מהר מהרדאר.

עוד מימי התיכון המהוללים, כשמי שהיתה בזמנו אחת החברות הכי טובות שלי.

וכמובן בהמשך, מי שהיה החבר הכי טוב שלי במשך הרבה שנים, ונעלם בגלל בת זוג שלא רצתה בנוכחות שלי.

יש גם רגעים פחות ברורים ודיי מטופשים, כמו מישהי בקורס קצינים שעזרתי לה וקראה לי "החברה הכי טובה שלה" אחרי שדיברנו אולי יומיים (אני חושבת שהיא לא 100%... אולי היא חשבה שאין לי חברים ואני אאמין לה מיד. בואו. אף אחד לא ניהיה הכי הכי טוב ביום אחד.) ואותה בחורה כמובן שנעלמה תוך יום מהרדאר(וזה בסדר כי היא באמת היתה לא 100%)

וזה המשיך גם כשהייתי קצינה וחברים שפגשתי במהלך השירות. ואומנם שם כבר היה קשר חברי וגם כזה שמאוד קרוב, אבל ברגע שהם הצהירו את זה, פוף. תוך מספר ימים זה התפקשש ונעלם.

והידיד מהתיכון שאמר לי שאני חברה טובה, אבל לא נמצא שם לצידי אף פעם וגם באופן כללי לא נמצא. שזה אבסורד לכשעצמו, למה שתגיד למישהו שהוא חבר טוב אם אין בינכם קשר כמעט?

אפילו מר קאסטל אמר את זה פעם וזה באמת הרגיז אותי.

ועוד כל כך הרבה דוגמאות שפשוט אנשים זורקים את זה באוויר ובאופן מדהים למדי נעלמים. לפעמים ההעלמות נובעת משינוי כלשהו ולפעמים מריב שמציף לפני השטח דברים. מה שמעניין שיכול להיות קשר ממש טוב למשך תקופה ארוכה, קשר כמו כל הקשרים, ואז ברגע שהם אומרים את זה-זהו.

 

וכך יצא שהחברים הכי טובים שלי, האנשים שאני גם החברה הטובה שלהם, בחיים לא אמרנו את זה אחד לשני, ואנשים שכן אמרו לי את זה, איכזבו אותי.

אז כל פעם שאני שומעת שמישהו שקרוב אלי, אומר את זה, והוא לא שייך לBFFיות, אני פותחת שעון.

יכול להיות שזו נבואה שמגשימה את עצמה? אני לא יודעת. אולי אני מראש בטוחה שהם יעלמו אז אני מתנהגת בצורה כזאת. ואולי אני פשוט אדם שמתקשה לקבל שאנשים אוהבים אותו והוא מיוחד, אז אני מזלזלת באמירות הללו מה שגורם לריחוק. אולי אני לא רואה אותם באותו אופן?

אבל בעצם, מה שמשותף ברוב המקרים, שאותם אנשים שאמרו לי שאני החברה הכי טובה שלהם, איכזבו אותי.

כי בעצם, כשהם אומרים שאני החברה הכי טובה שלהם, הם מתכוונים לזה. אני החברה הטובה שלהם.

הם לא אומרים לי שהם יהיו חברים טובים שלי.

כלומר, זו חברות חד צדדית. לפתע אני מרגישה כמובנת מאליו. אין מקום לצרות שלי ולבעיות שלי. לפתע כשהצרות שלי צצות, ואני נאלצת להרפות מהסבלנות שלי וצריכה את התשומת לב, זה לא שם. הם לא שם. פתאום זה לא נוח החברות הטבה הזאת כי אני לא מתנהגת בצורה התמידית. אבל גם אני צריכה יחס וסבלנות והכלה.

אני בן אדם כמו כולם.

ומרגיז אותי כשאנשים שמים את האגו שלהם מעלי ומעל הקשר שלנו. זה מרגיז אותי מאוד.

זה מרגיז, כי על חברים טובים לא מוותרים בקלות. כל המהות של חברים טובים זה להיות שם אחד בשביל השני בטוב, ברע, כשנוח וכשלא נוח. זה כמו להיות משפחה שבוחרים... זה לתת גב ותמיכה.

אי אפשר רק לקחת כל הזמן בלי לתת.

וכשאנשים טועים ולא מכונים להרפות מתוך אגו, זה מרגיז. זה מראה שהחברות הזאת כנראה לא באמת היתה חשובה. אחרת היו מדברים.

אני חושבת שאני אגואיסטית. אבל אני לא רוצה לוותר על החברים הטובים שלי. אז אני מודיעה להם חגיגית את כל הדברים שאני חושבת עליהם, ואני מוכנה לריב ולהתווכח ולהתעצבן וגם לשבת בשקט באותו החדר בדממה. אבל אני לא אלך עד שלא נפטור את זה. אני לא אעלם להם. אני אהיה שם.

ואם חלילה קרה משהו, משהו שיותר חשוב מריב דבילי, אני אשים את הריב בצד.

ואם ראיתי שפגעתי? אני אתנצל.

מאוד קל איתי כי סהכ אני אומרת מה אני רוצה, אני אומרת מה אני מרגישה ומה אני חושבת.

אז כן, צביעות.

אתם לא יכולים להגיד למישהו שהוא החבר הכי טוב שלכם, אם אתם לא מתנהגים בצורה חברית כלפיו, באותו אופן שהוא מתייחס אליכם. זו לא חברות.

 

אני חיכיתי. וכל יום שעובר אני מבינה שאין מקום בשבילי. ביקשת שלא אפתח בזמנים לא נוחים את הצרות. אז לא פתחתי. וחיכיתי.

וכל הזמן הזה לא היית שם אפילו. נעלמת. גם אחרי שאמרתי מה אני חושבת.

והיו כל כך הרבה הזדמנויות, ולא עשית כלום.

אחרי כל מה שעברנו, אחרי אינספור שיחות. אחרי שאתה יודע מה אני חושבת ומה הייתי מצפה ממך לעשות, אחרי ריבים קודמים.

התוכנית שלי היתה לשלוח הודעה בסוף תקופת המבחנים, כדי שזה יהיה יותר נוח, לבקשתך. אבל בכל יום שעובר בדממה, זה רק מרחיק. זה הגדיל לי את הכעס והתסכול. זה חידד את ההבדל המהותי בינינו.

אני לא אגואיסטית.

במשך תקופה ארוכה שמרתי בפנים את מה שהפריע לי, מה שלא היה ניתן לשנות . את מה שניתן היה אמרתי. ולמרות שהיה בי תסכול רב, לא נעלמתי. אני נשארתי שם ודיברתי איתך והייתי שם.

אז עכשיו אתה זה שלא רוצה לפתוח נושאים קשים. אבל למה אתה לא מסוגל בשבילי להמשיך להיות בקשר?

אני כועסת אבל בעיקר פגועה.

אמרת שאני הכי טובה ובאותו הרגע כבר הרגשתי שאתה הולך לחזור בזה ולא לעמוד מאחורי המשפט הזה.

והנה, צדקתי...

לא יורקים לבאר ששותים ממנה.

התנהגת כמו ילד. איכזבת אותי...

משחקי התעלמויות? אגו? נגדי? לא מגיע לי...

אני מרגישה ששברת משהו שכבר לא יחזור לצורה המקורית שלו. גרמת לי לבכות. לבכות באמת...

פגעת בי ולא היה לך אפילו אכפת מספיק כדי להראות איזשהי חרטה.

אתה מצפה שאני אתנצל? מה אתה רוצה בדיוק?

בכל יום שעובר, המרחק הזה עושה לי יותר אנטי כלפיך. מנציח את הפערים שלנו.

לא יהיה לאן לחזור אם ההמתנה הזאת תמשיך.

אני אומנם עומדת מאחורי המילה שלי, שאני אהיה לצידך לא משנה מה יקרה, ואני אשים את כל הבלאגן הזה בצד אם תצטרך, אבל זה לא הדדי. אני לא יכולה להשען על אנשים שלא מסוגלים לתת לי את זה גם. ואתה לא מסוגל.

אין שום תרוץ בעולם שתגיד שיצדיק את זה. שום "אבל זה מה שחשבתי שאת רוצה" וגם לא "אבל את אמרת שאת רוצה מרחק".

אתה מכיר אותי מספיק זמן כדי לדעת שאתה מתרץ פה לעצמך את מה שקשה לך לעשות.

 

ואולי אתה בכלל לא רוצה מלכתחילה להיות בקשר עוד-גם זו אופציה כמובן.

רק פעם הבאה שאתה אומר למישהי שהיא חברה טובה שלך, לפחות תתנהג ככה.

 

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

נכתב על ידי Yanch , 28/7/2019 02:21  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הזכות להתלונן


אני מרגישה שאין לי זכות להתלונן.
שאין לי זכות להרגיש רע שאני לא יפה, כי הרי יופי זה בעייני המתבונן ויש אנשים שחושבים , או לפחות כך טוענים, שאני נראית טוב.
שאין לי זכות להרגיש רע שאני שמנה כי אני יכולה לשנות את זה, אני רק צריכה הרי לקחת את עצמי בידיים ובגלל שהעלייה במשקל היא בגללי, אז אין לי זכות להרגיש רע.
אני מרגישה שאין לי זכות להרגיש בודדה כי יש אנשים שהם הרבה יותר בודדים ממני ולי דווקא יש אנשים שכנראה יקשיבו...
אין לי זכות להתלונן שאין לי כסף כי למרות שאני לא מרוויחה הרבה, יכולתי לחסוך יותר אם לא הייתי מבזבזת על שטויות.
אין לי זכות להתלונן שאף גבר לא נמשך אלי כי בהיסטוריה הרחוקה שלי, הייתי עם גברים הרי והם אמרו שהם נמשכים... ויש כמובן את כל המוזרים שיצאתי איתם שגם נמשכו אלי, לטענתם.
אין לי זכות להגיד שאני לא מצליחה בלימודים כי אני עדיין לומדת באוניברסיטה ובתואר שהוא נחשב לקצת קשה שבסופו של דבר אני אמורה להגיע לקריירה יציבה עם שכר טוב.
אין לי זכות להתלונן על המחלה שלי ועל התחושות שהיא מעבירה בי כי בעצם אני לא דואגת לעצמי, לא לוקחת את התרופות בזמן, לא הולכת לרופא...
אני לא יודעת אם זה המוח שלי, המחשבות שלי, שנלחמות במחשבות רעות כדי שלא אפול ולא נותנות לי לשקוע ברחמים עצמיים ובעצבות, או שאולי זה התגובות של הסביבה שאני כבר צופה שיגיעו בעקבות התלונות. אז בשביל מה?
אז ישבתי בכיתי על כמה מר גורלי וכמה לא יפה אני ועל זה שאף גבר לא יסתכל עלי... בכיתי על כמה עלובה אני שאני מתפשרת, או שאני מנסה שוב ושוב כדי להשיג משהו זמני לא אמיתי, עלובה שאני מנסה לקנות נחמה במקומות שלא בריא לפגוש.
כועסת על עצמי שאני בכלל מתייחסת לחיצוניות שלי ועל כמה שזה שיטחי. וכועסת כמובן על זה שגם הזנחתי אולי את החברים שלי.
אני רק רוצה שהמבחנים יגמרו, להדליק מזגן, לסגור את הוילונות , להתחבא מתחת לשמיכה.
בא לי פשוט להתכווץ ולהעלם שלא יראו אותי. להתנתק מכל הרשתות החברתיות שאני יודעת שהן מזוייפות ובכל זאת אני נופלת בפח. להתרחק מקבוצות שעושות לי רע, מאנשים שהם השפעה שלילית עלי.
מעדיפה כבר להיות לבד באמת ולא מקופת אנשים חסרי תוכן.
אפילו כתבתי טקסט שלם כשבכיתי, וכל שורה רק הוסיפה עוד דמעה מיותרת ועוד כעס עצמי. וחשבתי לפרסם אבל הבנתי שאלו שמכירים אותי, כבר מאסו בתוכן הזה, ואלו שלא מכירים אותי ממילא לא קוראים...
אני מרגישה שפשוט אין לי מקום להתלונן כמה שבא לי כבר עברתי את מכסת הפעמים שמותר להתלונן ועכשיו צריך להתמודד לבד. אולי ככה מר איטליה מרגיש גם, עם הקשיים שלו. עצוב לי לחשוב אם כך באמת הוא מרגיש כי זו תחושה לא נעימה... אולי אני אשמה שאני שיפוטית וביקורתית...
מישהו יודע איך משיגים חוט לפורפרה? או פורפרה?ולא דרך האינטרנט...
עד לפעם הבאה,
ביי ביי
נכתב על ידי Yanch , 11/7/2019 21:36  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לאבא היה יום הולדת


אין לי אבא.

זה לא שבאמת אין לי אבא, הרי הגעתי לעולם בצורה כלשהי.

אבל לא גדלתי עם דמות אב.

ואם נדייק, לא ידעתי בכלל מה זה אבא עד שלא ראיתי שיש כזה לילדים אחרים.

במשך שנים תהיתי מי האדם מאחורי הדמות המסתורית הזאת. בזכות העובדה שאני לא יודעת מה זה אבא, אני גם לא יודעת מה "חסר". המשפחה שלי, קטנה ככל שתיהיה, אף פעם לא החסירה ממני דבר, את מודל הגבר במשפחה קיבלתי מסבא שלי כמובן. וטוב שכך. גדלתי בבית מאוד "פמיניסטי" מבלי לדעת מה זה פמיניזם. סבא שלי עשה ועושה הכל בבית. הוא גם החשמלאי והשרברב וגם הטבח והמנקה, וכמובן היה גם המטפלת. ובמילים יפות יותר, כל מה שאמא וסבתא עשו, גם סבא עשה(ולפעמים גם יותר טוב).

בדכ לא התעסקתי בשאלה הזאת מי זה אבא שלי, מי זה הבן אדם הזה, פשוט כי לא הרגשתי באמת צורך. ה"קנאה" לא כל כך תפסה אותי בגילאים צעירים וגם היום בגילי ה"מופלג".

כשהגעתי לגיל ההתבגרות התחילו יותר מחשבות. רציתי לדעת מי זה הבן אדם, מי זו האישיות הזאת שאומרים לי שאני דומה לה כל כך. מה האופי שלו? מה היתרונות? החסרונות? איך הוא נראה? מה הוא עושה בחיים? האם באמת אני דומה לו?

איכשהו, השאלות של "למה הוא לא בקשר איתי?" לא כל כך עיניינו אותי. זה לא שחיפשתי קשר, כי הרגשתי שאני כבר קצת גדולה מידי בשביל שפתאום יהיה לי אבא בגיל 14. כאילו, מה...פתאום בגיל 14 מישהו יגיד לי מה לעשות? יאשר או לא יאשר לי ללכת? זה משונה. בסהכ היו לי שאלות מסתקרנות.

וכשפגשתי אותו? מיציתי את זה דיי מהר, פשוט כי קיבלתי את התשובות שלי. ראיתי איך הוא נראה, הבנתי בערך מה האופי, אפשר הביתה?

אז נכון, אולי קצת היתה בי ציפייה שאם יעמוד מולי אדם מדהים שמשתוקק לבת, ומי אני שאגיד לא שיכנס לחיי מישהו שינסה לפצות אולי על שנים אבודות? שיתמוך בי ולו בנעורים או בהמשך החיים? אוזן קשבת? ייעוץ? לא יודעת מה עושים אבות, לא ידעתי מה אני אמורה לרצות.

כשנפגשנו הבנתי דיי מהר שאני לא כל כך מעניינת אותו. אני תוהה אם המפגש הזה היה עבורי יותר מאשר עבורו.

אני זוכרת את הערב ההוא, שפעם ראשונה הוצאתי שאלה שבעצם אף פעם לא באמת התעמקתי בה. לראשונה אני שואלת מדוע לא היה שם והאם המפגש הזה אומר שהוא יתחיל להיות שם. וזה כאב לי לשאול. כאב לי כי זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שאולי אם היתה לי דמות אב, יכול להיות שהחיים שלי היו אולי נראים אחרת בפן חיובי יותר.

התשובה הגיעה, צפויה מאוד.

אני זוכרת שחזרתי הביתה וסיפרתי לאמא וסבתא מה היה. ואמרתי להן שחייתי כל השנים האלו בלעדיו, וחייתי טוב. הבנתי מאותו מפגש שדווקא אם כן היה נכנס לחיי, אולי החיים שלי היו הרבה פחות טובים. אולי לא הייתי מפתחת את עצמי באותה הצורה. לא הייתי מביאה את עצמי להשגים, לא הייתי מתעקשת להיות מקום ראשון, מובילה.

הבנתי שאני מעדיפה לחיות בלי דמות אב, מאשר עם בן אדם שלא יכול להיות אבא עבורי. הוא לא אדם נורא, הוא פשוט לא אבא. הוא לא יהיה עבורי אבא טוב.

וזה לא שלא נתתי הזדמנות לכל העסק הזה, אלא שמלכתחילה הוא לא רצה.

הרגע שבו שוב נותק הקשר, היה דיי מאושר בשבילי. בעיקר כי נמאס לי שאני צריכה בכוח להיות בקשר עם מישהו שממש לא מתנהג כמו אבא שפוגש לראשונה את בתו, או אבא בכללי. לא הרגשתי בנוח שהכריחו אותי להתקשר אליו, ולדבר איתו. לא הבנתי למה אני זו שצריכה "לרדוף אחריו". כלומר, זו לא אני שלא רצתה קשר. זה הוא... היה לי תמוהה שהוא לא עשה את כל המאמצים כדי להיות איתי בקשר. גם כשההורים נפרדו. ונניח ובאמת שידרתי קור, האם זה אומר שצריך להפסיק? כיצד אפשר לוותר על הבת שלך?

מיותר לציין שכמובן כלכלית הוא לא תמך אף פעם. למרות שהוא כן הביא לי מתישהו איזה 20 שח לאיזו יציאה.

אז המשכתי בחיי.

וגדלתי טוב. לא הרגשתי את חסרון של איזו דמות עד שהחלטתי לקנות אוטו. זה באמת התחום היחיד שממש התבאסתי שאין לי גבר במשפחה שיכול לעזור לי עם זה. זה היה קשה. לקנות לבד, ללכת למוסך לבד, למכור לבד. ועם זאת, הסדתרתי.

 

אני יכולתי בקלות ליפול לתוך המחשבות של "מה לא בסדר בי? למה הוא לא רוצה להיות איתי בקשר? זה כי אני בת?". יש לי אח קטן מצד אבי. איתו הוא דווקא כן בקשר. ואני שמחה בשבילי האח שאינני מכירה אפילו. אני מאמינה שעבורו הוא כנראה אבא טוב או לפחות רוצה להאמין בזה. את אחי הקטן אני מכירה רק מקצת סטוקינג באינטרנט(ואיזה יופי שהוא מספיק גיק שהיה לו ערוץ גיימינג. כבוד.) ומשברירי סיפורים קטנטנים ששמעתי כשבאתי לבקר את סבתא. אני לא יודעת אם אחי ואני ניהיה בקשר, גם מוזר לקרוא לו אחי כי זה ילד(כבר נער) שאני בכלל לא מכירה, שיש לו עוד מיליון אחים מצד אימו, ויכול להיות שהוא אפילו לא רוצה להיות איתי בקשר. אני לא חושבת שאני בהכרח אתנגד. תמיד רציתי אח, אבל מוזר לי לגשת לזה ככה...

אז אבי בקשר איתו. ולא איתי. אני לא יודעת למה. תמיד שואלים אותי אם אני רוצה להיות בקשר איתו, ואני עונה שקודם כל שהוא ירצה להיות איתי בקשר. אני לא מתעסקת בשאלה אם אני מעוניינת או לא מעוניינת כי אין טעם. הוא לא רוצה אותי בחייו.

 

אני לא חושבת שהוא בן אדם רע*. הוא היה ילד כשנודלתי ולא באמת הבין מה הוא רוצה מהחיים שלו. בטח רצה ילד, בטח האגו שלו נפגע. וכשגדלתי אולי זו הבושה ואולי אני פשוט זיכרון שרוצים להחביא עמוק עמוק בפנים כדי לא להתמודד, כדי לא לקחת אחריות. אני מניחה שאני חלק מעבר שהוא רוצה למחוק, טעויות שהוא לא רוצה להתמודד איתן אלא פשוט לעשות ריסטארט.

 

*חוץ מהחלק שהוא בגד באמא שלי ובעוד נשים ולקח מהן כסף ואף פעם לא החזיר. אבא שלי חייב לאמא שלי לפחות 10אש"ח. אשמח אם הוא יחזיר לה אותם. לי הוא לא שילם מזונות אף פעם. סבתא עשתה חישוב קליל וזה בערך 250 אלף על כל 18 השנים. אני לפעמים מתבדחת שהוא יכול לקנות לי אוטו אבל בפועל, את האהבה שלי אי אפשר לקנות בכסף. אני לא אשאר איתו בקשר אם יקנה לי אוטו. אני לא צריכה כסף.

 

אני שמחה שאני לא נופלת למחשבות רעות ולא מאשימה את עצמי. אני פשוט מקבלת את זה כעובדה. יש אדם בעולם שבאתי מהזרע שלו, שלא רוצה להיות איתי בקשר. הוא לא מתאים להיות אבא עבורי וזהו. זה המצב.. וזה לא קשור אלי. הוא לא מכיר אותי הרי.

 

אם ירצה להיות איתי *שוב* בקשר, האם אסכים? לא יודעת. קודם שירצה ואז נתמודד עם השאלה הזאת.

 

ואם אחי ירצה? אני יותר מאשמח. אז אח קטן, אם אתה קורא שורות אלו ועדיין לא נפגשנו, אז סחטיין. מסתבר שיכולות סטוקינג באינטרנט זה בגנים. אם אתה צריך או רוצה עוד אחות, שתלמד אותה לשחק מיינקראפט או משחקים קצת יותר מאתגרים, להתייעץ איתה על החיים, לראות סרטים ולא יודעת מה, אתה מוזמן.

 

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

 

נכתב על ידי Yanch , 4/7/2019 18:58  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לYanch אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Yanch ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)