הגיע הזמן שאכתוב באמת,
מה נהיית ואיך שהשתנית.
הנה עכשיו את האמיתית,
בלי המסכה שאיתה בי שיטית.
הנה כל מה שהסתרת מפניי,
כל הכיעור ומה שהפך לגנאי.
מצבי רוח, כעסים וטון הפכפך,
זכרונות מזוייפים מקומם רק בפח.
את מנסה להעניש ומתענגת ,
מתקרבת רק כדי שתוכלי לסגת.
מה את מנסה להוכיח, ילדונת?
ההשפעה שלך עליי הפכה לפצפונת.
רוצה לשרוף ומתבלת זאת במלח.
אם את חושבת שכואב,
אז זה רק נדמה לך.

הזהירו אותי מפנייך בלי הפסקה,
בחרתי להתעלם וחטפתי ת'מכה.
שוב העדפתי להתנהג כחירש,
בדיעבד אני מבין,
כמה שהייתי טיפש...

לשחצנות שלך אין שום גב,
זה לא שאני מחדש לך משהו עכשיו.
אולי כרגע את מרגישה פורחת,
אבל בתוך כל החלום ההזוי הזה,
את בסך הכל אורחת.
אלוהים יודע כמה ניסיתי להישאר,
אבל אפילו אלוהים הבין,
שיש לברוח ומהר.

לא ראית בעיניים
ולא היה לך אכפת.
שתית את הדם כמו מים,
ולא נתת להוציא משפט.
דקרת את הלב ודרכת עם הנעל,
תגידי, מי השקה אותך בצנצנת מלאה ברעל?