סגרתי לך את הדלת, הלב שלי קפא.
נשארת פגועה, נותרת מבולבלת.
אלוהים,
כמה את יפה...
- כמו מלאך, יקרה מיהלום.
איתך המציאות טובה פי אלף מכל חלום.
מה עשיתי שמגיע, שכבשת אותי במבט?
ידעת ללטף, ידעת להרגיע,
חיבקת חזק חזק ולא עזבת.
הייתי כמו מכור לנשיקותייך,
הזרקתי את קולך.
מה אני עכשיו בלעדייך,
ולאן אני הולך.
כל דקה שעוברת, אני נשרף בתוך עצמי.
כותב לך שירים בתוך מחברת ומסיר מיד את שמי.
את ליבי אי אפשר להונות, מטפס על קירות בחדר.
מרוב כדורים של אין סוף זכרונות, עוד אמות ממנת יתר.
נאנח אחרי כל משפט, החמצן עומד להיגמר.
הזמן זז כל כך ל-אט,
ובצדק, אין כבר סיבה למהר.
אני רואה אותך ברחוב ונשימתי נעתקת,
קורא לך "תחזרי",
אבל אני צועק את זה בשקט.
לים ההוכחות וגם דמעות יעידו בעצמן,
כי כלום לא יצליח לאחות
- לב שבור,
אפילו לא הזמן...
שיר שכתבתי לעצמי, הפעם לא מתוך בקשות במייל.
ילדונת,
אם את קוראת את זה,
שיקרתי.
שיקרתי כששידרתי אדישות,
כשפניי אמרו קרירות.
כיסיתי את החזה במעיל עבה,
רק כדי שלא תראי כמה חזק הוא פועם כשהוא רואה אותך.
אני כלכך אוהב, עד כדי כך שעזבתי כי חשבתי שמגיע לך יותר.
סלחי לי שנתתי לך להבין אחרת.
נכון, לא הפסקתי לאהוב ואפילו זה רק התחזק כשראיתי שאין אחת שיכולה להשתוות לך.
את נדירה, בחורה שכל גבר יפנטז עליה.
לא רק פיזית, כי את מלאה בכל התכונות הטובות השמיימיות שעד עכשיו אני לא מאמין שקיימות בכלל בעולם כזה.
ויותר מזה,
את אהבת
אותי
לא שחררת רק סיסמאות לאויר,
הראית את זה במעשים.
לא לכל אחת יש את היכולת הזאת לגבות את מה שהיא מוציאה מהפה.
אסקימוסית,
לא משנה מה יהיה, איתי או בלעדיי,
תדעי שתמיד נשארת בשבילי:
"הכי טובה בעולם"