חוויתם משהו והייתם רוצים שיהיה על זה שיר? כנסו לבלוג שלי ותנו לי לנסות לכתוב בשבילכם. |
| 8/2007
שתיקה כואבת
מאט את צעדיו
לא ממהר לחזור
מאגרף את ידיו
אין מי שיעזור
השקט שבבית יכול להטעות
את כף המאזניים לא יכול להטות
נכנס בשקט על קצות האצבעות
נועל את הדלת, מחכה לבאות...
כוס מתנפצת ולאחריה צעקות
הוא שוב התחיל אותה להכות
מת מפחד, בוחר לחכות
שקט מאיים לאחר כמה דקות
מציץ מהדלת, שומע אותה בוכה
את הצער והעינויים היא שומרת בתוכה
כשיצא מהבית, הוא מיהר אליה
אם יתלונן עליו, היא תצא מכליה
נתן לה לשתות,חיבק, ביקש סליחה
נעל את דלת הבית וכיסה אותה בשמיכה
זאת שגרה שכבר לא יכל לסבול
לפני שיקרה אסון החליט לפעול
את השתיקה שבר כמו גיבור
את המקרה שלו לעולם אני אזכור
לאבא יש צו הרחקה, בתהליכי משפט
והוא ואימו נמצאים כעת במקלט
כל מטורף שמרים ידיים, צריך להבין
שהצדק קיים,
והוא ימצה איתו את הדין!
כמה מילים על השיר:
טוב, אז את השיר הזה היה הכי קשה לי לכתוב.
אני בקשר של יותר משבועיים עם ילד בן 15 שחי בבית אלים.
האבא כל הזמן היה מתעלל באימא שלו,
פיזית ומילולית.
היא פחדה לדבר כי הוא איים לרצוח אם תתלונן.
הילד לא יכל לשמור יותר את הסוד, ופנה אליי.
הוא קרא פה שאני כותב על מקרים אמיתיים של גולשים בבלוג שלי,
ובהתחלה הוא היה די מופנם ולא היה בטוח בכלום.
נפגשתי עם הילד הזה, זה היה מטורף,
אני פשוט.. לא ידעתי איך להגיב לזה.
הוא היה ילד כמו כל הילדים, לא היה אפשר לראות מה הולך אצלו בבית, ואת הסבל שלו.
רק אלו שהסתכלו עליו מקרוב, לתוך העיניים, לא יכלו לפספס את העצב הזה,
עצב וכאב שאי אפשר לתאר במילים.
תודה לך שאיפשרת לי לכתוב על זה בסופו של דבר.
וגם אם דיברנו כבר כמה פעמים ואני כל הזמן בקשר איתך ואמרתי לך את זה אינסוף:
אני תמיד פה.
בכל השלבים, אין לך מה לפחד.
כמו, לא כמו, אח גדול, תזכור את זה.
אותו "אבא" קיבל צו הרחקה, ועובדת סוציאלית נכנסה גם לתמונה.
הוא ואימא שלו, נמצאים במקלט לנשים מוכות,
לבינתיים עד שישפטו את האבא, ואני מקווה למאסר ממושך וארוך.
אני פונה עכשיו לכל אחד שסובל מאלימות משפחתית, או חברתית.
אל תשתקו!
זה רק יגרר ובסופו של דבר חלילה יסתיים באסון.
מגיע לכל אחד מאיתנו לחיות בשקט ולגדול בלי פחד.
תפנו לבן אדם קרוב שאתם סומכים עליו, ולכו להתלונן,
תפסיקו את הסבל הזה.
זה למה הייתי מוטרד ודי לא מרוכז וחסר סבלנות לאנשים במסנגר.
זה הכל להערב..
עריכה
אל תכתבו לי בפוסט הזה מחמאות,
אני לא שומדבר בכל העסק הזה.
לילד מגיעה כל הבמה והערכה והערצה על האומץ שלו.
אני רק ליוויתי אותו.
הוא פה הגיבור האמיתי שלקח על הכתפיים הקטנות שלו את המשא הכבד הזה והפחד והחששות שהתגבר עליהם.
הגבתי רק לחלקיכם,
לאלה שהייתי חייב לתקן אותם על מה שכתבו, וכאלה שזה נגע להם מסיפור אישי.
כל השאר,
תודה רבה על המחמאות,
אבל הן לא ממש מגיעות לי.
מצטער שאני לא אגיב על הפוסט הזה הרבה.
ביקרה 
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
