ספרתי דמעות ואנחות מהרגע שנגמר.
יותר מדי היה למחות, זמן לאחות
ולהשלים עם העבר.
כבר לא היה חיוך, הכל הפוך,
כמו בלב כך גם בראש.
התכרבלויות עמוק בפוך.-
וזכרונות שבא לתלוש.
הייתי מסתירה, עם מטרייה, עיניים חסרות חיות.
כמו לקבל סטירה, מכה טרייה,
מעירה למציאות.
מה עושים כשנותנים הכל ונשארים בסוף לבד?
החלל ממשיך לגדול
והוא כבר לא פה להחזיק לי יד.
היום חולף, כאבתי מספיק, מנסה להתאושש.
הלב עייף, אולי עוד אספיק
לכבות אצלי את האש.
בערתי מאהבה, אך כבתה הלהבה.
לא אתעקש, לא עוד.
שבעתי מאכזבה, נשמתי רעבה,
לחייך, לאהוב, לרקוד.
את הזכרונות ארזתי לקופסה, מפנה מקום לחדשים.
מתרוממת שוב, או לפחות מנסה -
ובזה רק אותך תוכל להאשים.
פרק חדש נשמע מפחיד, אך גם מרגש מאוד.
משכתבת מחדש את העתיד,
מה יהיה כתוב בו?
(זה כבר סוד...)
שיר שכתבתי לבר, שביקשה ממני במייל.
אחרי שנתיים של אינסוף נתינה,
היא ובן זוגה נפרדו.
כששאלה למה, הוא התחיל לגמגם [מצטער שאני מנתח את זה ככה, אבל כך זה נשמע. תקני אותי אם אני טועה]
שורה תחתונה, הוא פנה לדרך אחרת והחליט לחתוך.
וכמו שאתם יודעים,
תקופה של שנתיים ביחד, קשה להשלים יום בהיר אחד, שזה כבר איננו.
החלל שנשאר בלב, הוא ענק וכמה שמנסים להמשיך הלאה,
כשזה טרי, זה כמו לכסות בחול תהום עמוקה, לא משנה כמה חביות נזרוק לשם,
זה לא מתמלא.
מילה שלי,
מתישהו, צריכים לעשות מאמץ, כי לא תולים את החיים על מישהו אחד,
החיים הם דבר דינאמי, שמשתנה והכל יכול לקרות שם.
אלא אם כן, מחליטים להשבית אותם ולקבור את עצמנו בפוך עד שהאביר [או הנסיכה] ידפקו לנו על הדלת ויתחננו שנצא.
האופציה השניה רק תשאיר אותנו באותו מקום.
אם נחליט להמשיך הלאה, אנחנו נותנים לעצמנו הזדמנות נוספת והחיים מלאים בהזדמנויות חדשות,
רק צריך לקום מחדש ואם צריך אז עם עזרה.
לא בושה לבקש, בושה להיכנע.
מאחל לך המון הצלחה!
וכמובן, אני פה כדי להזכיר לך מה שכתבתי למעלה, מתי שתצטרכי.
אני ממש לא לוקח כמובן מאליו את הכתיבה שלי וחשוב לי לקרוא את דעתכם,
אל תחסכו בתגובות, אין צורך להיות רשום בישראבלוג לשם כך.
הקבוצה שלי בפייסבוק, תזמינו את עצמכם לשם:
לחצו כאן
תהיית השבוע:
מה הקטע של השלט "תינוק באוטו"? אני אמור לעשות לו פרצופים?
ביקרתי אצל כל מי שהגיב לי לפוסט הקודם.
נשארתם כישרוניים ויפים כתמיד.
שיהיה לכולנו שבוע גשום מתחת לפוך עם הרבה הרבה שוקו חם,
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
