אזעקה חותכת את האוויר, ריצה למקלטים.

מטח כבד על העיר, כולם סביב מבועתים.

אחד, שניים, זה לא הסוף וכבר שישה...

"הפעם זה לא ייגמר בטוב" לא חושבת, מרגישה.

האש, הצעקות, יש פצועים,זה לא הזמן לבכות

נוקפות השניות, כבר 10 דקות,

רצה כמו הרוח,  "זוזו!" נדחפת, "הם מחכים!"

עזרה ראשונה, עוד חוסם עורקים.

רואה אותו שוכב, הוא בלי רגל, איבד הכרה.

צריך להחזיק היטב, אוי לא... אחד נקרע.

הוא צועק. חוסם עורקים מאולתר, אופציה שנשארה.

מנסה להדק, הוא מתפתל, אבל חייבת,

אין ברירה!

זה לא הזמן לאבד עשתונות, אחר כך, עכשיו אסור.

האצבעות רועדות, צריך לשמור שזה יהיה קשור.

"אימא! תביאי עוד חוט, עוד חוסם עורקים!"

אני לא אתן לו למות, צריך להיות בשבילו חזקים.

"אימא, נו", צועקת שיביאו גם קרש, אני חלשה מדי.

מסביב מלא דם, שמתפזר חרש, לא פוסח גם על בגדיי.

הוא איבד את רגלו, לוקחים אותו לסורוקה, נקווה לבשורות מחר.

מתפללת שהחוסם עשה את שלו,

אבל לא, זה עדיין לא נגמר.

ברדיו מדווחים על שני פצועים, אחד נהרג.

אלוהים,

שזה לא יהיה הוא.

לאף אחד אין מושג...

טלפון. זה אבא, בבית החולים,

ממתין לניסים.

הוא טיפל בעוד פצוע, שנפגע מרסיסים.

שוב צעקות, הפעם חזקות יותר!

משטרה, אבולנסים, "להתפזר!"

יש בלון גז שמאיים להתפוצץ, "תתרחקו מיד!"

זה אף פעם לא מסתיים ב"רק" עוד גראד.

חצי שעה לאחר מכן, אני קולטת פתאום.

הלב שלי מתרוקן. לא, זה לא היה חלום.

הדמעות מתחילות לרדת,

אני כולי רועדת...

לא רציתי שזה יקרה, זה עדיין לא נקלט.

חיה במציאות -

בין חיים למקלט.

הבחורה הגיבורה הזו, שלחה לי בקשה למייל בתקווה שאוכל לבטא את שחוותה באותו יום נורא.

אני מאוד מקווה שהצלחתי.

***

תוכלו לקרוא עליה בקישור הזה.

וזה גם הזמן לשלוח לתושבי הדרום המון כוח.

כאחד שחי רחוק מכל ה"בלאגן", הצלחתי להרגיש ולו רק במעט, דרך כתיבת השיר,

את הבעתה והפחד בכל אזעקה וירידה למקלטים.

ארינה,

המון תודה גם ממני, על אומץ ליבך ועל קור רוח שהצילו בן אדם.

תודה גם לאביך שעשה את אותו הדבר והציל חיים נוספים.

שנשמע רק בשורות טובות, אמן.

אל תתנו לעיניכם להטעות,

"אל תסתכל בבקבוק"

מכסה את עיניי במשקפי שמש עבות,

מבקשת רק חיבוק.

החיצוניות היא שמבלבלת

ומדביקה עליי תווית.

הזדמנויות סוגרות בפניי את הדלת,

זו התמונה העכשווית.

שמה קוביות קרח בקערה

ולא מפסיקה להרהר.

האם זה מה שרואים בי כנערה,

ומה עם קצת יותר?

את האשמה תפילו על הטבע

ועל שטחיות זמנית.

מתעסקים במראה 24/7,

ומתרכזים בה בשנית.

"זו הקרירות שאת משדרת

ומעלה בינינו שאלות.

קצת מרוחקת, וכשאת מדברת,

את ישר מצליחה לבלוט.

"וכשכך זה די מרתיע

ומיד כבר מתחרטים.

מצד אחד רוצים להגיע,

מצד שני "זה לא מתאים..."

מרגישה בגללכם פספוס,

הכל נעשה לא קל.

רוצה לתקשר, אבל תמיד תפוס,

כמו טלפון שבור ומקולקל.

מבחוץ אולי תפגשו קרחון,

אבל אם תטרחו להתקרב,

תבינו שכלום מזה לא היה נכון

ותתחממו כמו משמש,

רק מתוך הלב.

 

שיר שכתבתי למישהי שביקשה ממני במייל.

לנערה שכתבה לי, יש מראה מטעה.

מראה של, איך שהיא מכנה את זה "מלכת הקרח"

וזה לא מה שהיא באמת.

אנשים נוטים לשפוט אותה, מבלי לברר אם זה נכון.

בנים חוששים להתחיל איתה, כי הם חושבים שהיא קשה להשגה.

מורים לוקחים אותה כילדה יפה ו... בזה זה נגמר.

חברות/ים לוקחים אותה כחרשנית, למרות שיש דבר כזה שאפשר להצליח למבחן גם בלי לחרוש שבוע לפני.

כשכולם רצים בסביבתה, היא נהנית ללכת לאט ולבהות באוויר, נרגשת בתוכה.

החברה רואה בה סנובית, אלה שלא ממש מתאמצים להתקרב ולתהות על קנקנה.

אלה שכבר מיודדים איתה ונהנים מחברתה, מתוודים בפניה שכך ראו אותה לפני ההיכרות ביניהם.

מילה שלי,

אני, אישית, הכרתי כמה אנשים בחיי, שבמבט ראשון, נראו לי סנובים, חשים מעצמם, עם האף למעלה.

עם הזמן שעבר, למדתי שמי שרוצה להכיר את הבן אדם הזה ולא רק מתוך היכרות שטחית או משמועות לגבי אופיו,

רק ירוויח מזה.

אני אספר לכם על ידידה שלי, כולה מקרינה קרירות וסנוביות, מפה עד אנטרטיקה צפון.

כשכל מי שמתקרב אליה, בלי יוצא מן הכלל, מתאהב בה מיידית.

אז מילה שלי לחבריה של מושא השיר ולכל קוראיי,

אל תשפטו אנשים כמו שאתם לא הייתם רוצים שישפטו אתכם.

...

אם הם לא עושים את הצעד,

תזמי את.

חצי צעד שלך, יביא לצעדה של אינסוף אנשים שרק ירוויחו מאישיותך המקסימה.

בהצלחה!

ברוכים הבאים למנויי רויאל החדשים ולמצטרפים החדשים לטבעות הבלוג!

*בקרוב מסר חדש וטוב, יישלח אליכם למייל.*

אבקר כהרגלי, אצל כל מי שהגיב לי לפוסט הקודם. DONE.

משפט השבוע: "אל תסמכו על אף אחד ב100%, אפילו הצל שלכם יעזוב אתכם כשיבוא החושך"

זה הכל לבינתיים.

הרבה אהבה,