לדעת, לגעת, זו לא בושה להתרגש

לסלוח, לשכוח, לתת לזמן להתחדש

את האתמול שלא יחזור אליי השארתי מאחור

אני יודעת זה הזמן שלי ללכת עם האור

זה מדכא. לדעת שיש מיליון אפשרויות. וזה לא מוגזם להגיד. ובכל זאת, הן לא מעניינות. וזה כואב. כואב ממש.

עד מתי? אני באמת שואלת עד מתי?

עיניים, שמיים, הם חלונות לנשמה

נושקת לשקט של אחרי המלחמה

והמחר כבר לא מפחיד אותי אותי לא יעצור

אני יודעת זה הזמן שלי ללכת עם האור

הייתי במוסד בשישי.

יש מישהו שתמיד היה אומר לי שלום. לפני איזה שבועיים התנשקנו. ודי סיננתי אותו כי משהו בקול שלו הציק לי.

אתמול ראיתי אותו שוב. וזה שוב קרה. רק שהפעם הייתה לי הרגשה הרבה יותר טובה לגבי הכל. [וגם הקול]. לא יודעת אני חושבת שאני אצליח לשרוד את זה. השאלה כמה אני באמת מוכנה להשקיע מעצמי כשאני חוזרת הביתה.

היום אני צוחקת היום אני שלך

נותנת את הכל לחיות את החיים איתך

היום אני צוחקת היום אני שלך

ויש לי עוד כ"כ הרבה לתת לך

הוא הצליח. להפיל אותי. חזק. אפשר לעשות את זה די בקלות מסתבר. רק צריך להגיד ולא לעשות. אבל האגו.. אחחח האגו שלי. שילך קיבינימאט האגו. הוא הורס אותי יותר מהכל. ובכל זאת, זה מעניין אותי לדעת מאיפה יש לו את האומץ? ומתי זה יקרה השבוע. כמה זמן יקח?

לוקחת ביחד, לוקחת כמה שאפשר

יודעת, פוסעת, לא מביטה אל העבר

אתה היית שם לתת לי יד לצאת מתוך הקפור

אני יודעת זה הזמן שלי ללכת עם האור

התחלתי לצבוע את החדר כשההורים לא היו בבית. המטרה הייתה לסיים את זה לפני שהם חוזרים. ככה לא יהיו תלונות מצד אמא.

אבל נגמר לי הכוח מוקדם מהצפוי. והפסקתי באמצע ככה שכל החדר על הרגליים. בלאגן בלאגן בלאגן. וזה יטופל רק בשבוע הבא..:/

אני מקווה שלא יהיו הרבה צעקות היום. לילה.

היום אני צוחקת היום אני שלך

נותנת את הכל לחיות את החיים איתך

היום אני צוחקת היום אני שלך

ויש לי עוד כ"כ הרבה לתת לך

לילה טוב.

בסה"כ טוב לי. אי שם.

הייתי פטריוטית בצעירותי. היום אני חיילת.