אני יושב עכשיו לבד, ברחוב 62. 

החברה הקרובה אלי ביותר השתחררה לה היום.

סביר להניח שאם היא הייתה פה, היא הייתה בוהה בירח המלא, מעשנת קצת, הנשק מונח לה הל הרגליים בישיבה מזרחית,

וכמו שרק היא יודעת, הייתה הוגה איזה משהו חכם במיוחד על החיים, אולי על המוות, אבל בכל מקרה משהו חכם.

אני מתקשה לדמיין עוד 11 חודשים בלעדיה. 

ומצד שני, זה לא לנצח. אני די בטוח שנפגש שוב.

החלפנו היום מתנות, וחשבנו אותו הדבר, מסתבר.

בזכותה אני שלם.

אתמול דיברתי עם אמא שלי, והכל פתאום בסדר.

ואני שמח. הכל עובר חלק. הכל שלם ונקי ומושלם.

ועוד חודש וקצת אני יוצא לתגלית!

אני שמח עד הגג.

באמת. :)

בן.