את התהליך הזה התחלתי בתאריך בלתי נשכח, האחד באפריל 2011.

היום, שנתיים, חודשיים ושבוע לאחר מכן, אני חושב שאפשר לאמר שהוא נגמר.

אבל יש הסתייגויות.

אני לא יכול להגיד בוודאות שאם ישאלו אותי אני אענה בלי בעייה, "כן."

אבל אני ידוע שאני כבר לא מה שהייתי פעם. ואני מפחד הרבה פחות.

הרבה בזכות קרובים ורחוקים ששיתפתי. הרבה בזכות שותפים מסויימים שעברו איתי תהליך דומה. הרבה בזכות מערכות יחסים. הרבה בזכותי.

כל צעד משמעותי שעברתי, קידם אותי לעבר המטרה.

הפעם הראשונה שהוצאתי את המילה מהפה שלי.

הפעם הראשונה שהעזתי להפגש.

הפעם הראשונה שהתנשקתי.

הפעם הראשונה שהתאהבתי.

הפעם הראשונה שהתאכזבתי.

הפעם הראשונה שיצאתי למסיבה. והשנייה. והשלישית. והרביעית, חמישית, שישית, והפסקתי לספור.

הפעם הראשונה שיצאתי לתגלית.

הפעם הראשונה שהייתי חלק מהשאר, חלק מהתהילה, חלק מהקהילה.

בשבע ביוני 2013, נכחתי לראשונה במצעד הגאווה.

אפילו שהיה חם ברמות מטורפות. אפילו שהתעצבנתי מחוסר הקליטה והעומס, אפילו שהסתבכתי עם למצוא את החברים שרצו להצטרף אלי, וקיבלתי ביקורת מטומטמת ברמות אחרות על כך שלא חיכיתי לאחרים, זה היה יום מדהים.

אני שמח כל כך שלקחתי חלק במצעד הצבעוני הזה.

חודש גאווה שמח :)

Ben.