התחבטתי בנושא הקבע הזה יותר מדי זמן.

התלהבתי מהרעיון שאוהבים את העבודה שלי, שאני עושה אותה טוב עד כדי כך שקיבלתי מצטיין. פעמיים ברצף.

כן, צהוב, בולשיט.

ואז הסתבר שהם לא רוצים אותי בקבע במקום קרוב, אלא הרחק הרחק.

אז ניסיתי, וזה די בלתי אפשרי.

אולי אני עושה טעות, אבל אני לא רוצה לעבור למרכז, לפחות עכשיו.

אני לא רוצה לגור לבד בדירה קטנה ועלובה בראשון לציון שתגמור חצי מהמשכורת המגוחכת במילא שתהיה לי. ככה לא חוסכים.

אני לא רוצה להשאר בצה"ל עד גיל 24, 25, להבין מאוחר מדי שאני עושה טעות, מתבזבז, מתפספס, צריך ללכת לעבוד, ללמוד, לממש את עצמי קצת יותר.

בטח שלא בתפקיד מגוחך שכזה.

ומצד שני, מי אמר שאני לא ארצה לעבור למרכז עוד שנה, כדי ללמוד שם?

אני מניח שזה הקטע ב"road not taken".

תמיד צריכים להחליט את ההחלטות האלה, ואז להתמודד עם התוצאות. אני מניח שאם טוב או רע, אני אגלה רק אחרי, ואפילו לא בתקופה הקרובה, אלא רק בטווח הארוך.

אז סופית, החלטתי, 

אני משתחרר מצה"ל. עוד שישים ותשעה ימים, ואני בחוץ.

עוד קצת...

ודי.

(כמובן שעד אז יהיו בעיות, ינסו לדחוף לי אבט"ש כי יש בני זונות שיסכימו לדפוק אותי רק כדי שהם לא ידפקו. חבל שלא כולם רואים בנפקדות משהו פגום, כמוני.)

אויש אני צהוב.

יאללה, להתראות בפוסט של ספטמבר. :)

ben