זה קרה ממש מזמן.

שש שנים בערך?

ואני עדיין זוכר את זה בבירור.

לא בדיוק התרגשתי. סתם ידעתי שזה עומד לקרות, אבל זה לא עניין אותי.

היא ארזה את כל הדברים הנחוצים לה לתוך תיק ומזוודה. 

הייתי אז בן כמה, 15? כולי ציפלון (יש שיגידו שגם היום...) הרמתי את התיק (שיותר גדול ממני) על הגב, וירדתי לאט במדרגות.

היא חיבקה את אבא בתחתית המדרגות, כי הוא לא הצטרף אלינו, והייתה שם מין התרגשות כזאת.

לקחנו מונית. אני, היא, אמא שלי, והחבר שלה, והגענו לרכבת.

את הנסיעה ברכבת העברנו בסדר.

ירדנו בנתב"ג. החבר שלה אז, עומרי שמו, קצין. אז זה לא עניין אותי, לא ייחסתי חשיבות לעובדה שיש לו ארונות על הכתפיים (וגם לא ידעתי שקוראים לזה ארונות).

מהרכבת סחבתי שוב את התיק העצום הזה, תוך כדי נדנוד בלתי נשלט מצד לצד.

ואז הנחתי אותו על המשקל, או איך שלא קוראים לתחנה הזו בדרך לטיסה שבנתב"ג (אף פעם לא טסתי, אני אפילו לא יודע מה הפירוש המקורי של צ'ק אין, לא הדבר המטומטם הזה [סורי, מארק] של המיקום בפייסבוק).

אכלנו מקדונלדס או משהו. עדיין לא הרגשתי כלום.

רק כשהיא עמדה לעלות על המטוס... קיבלתי פלאש באק.

-

בואו נחזור עוד קצת אחורה.

אני בן 12, אחותי מתגייסת.

רגעים אחרונים לפני שהיא עלתה על האוטובוס, אני בטוח שאני אחזיק את עצמי, אבל לא.

בכיתי כמו ילדה קטנה. קטן באמת הייתי. ילדה? אולי יהיו כאלה שיגידו ככה.

החברים שלה אמרו שאני חמוד, עשו לי petting, וניסו לעודד אותי. אחותי גם ניסתה להראות לי שהכל בסדר, אבל לא בדיוק הלך לה.

-

שוב, חזרה לטיסה של אחותי. אני לא זוכר את הכריזה שציינה את היעד, אני רק זוכר שצחקתי על אמא שלי כל הדרך שהיא בטוח לא תחזיק את עצמה ותתחיל לבכות.

אז בואו נעשה את זה קצת סיפורי:

"קריאה אחרונה לטיסה 582 לארצות הברית," קולו של אדם מבוגר ומריר מילא את חלל נמל התעופה.

היא חיבקה את אמא שלי, היא חיבקה את החבר שלה, ואז היא חיבקה אותי.

וברגע שנוצר המגע הזה, נפתח הברז.

בכיתי שוב בגלל רגע פרידה מאחותי.

-

היום אני בן 21. עברתי הרבה מאותו היום. אני יודע יותר, אני עצמאי יותר, אני חי יותר.

אחותי כבר הספיקה לטוס ולחזור לארץ פעם אחת מאז, ועם כל השינוי שעברתי...

אני עדיין אותו ילד קטן שבוכה כשאחותו עוזבת.

היום, ה07/09/2013, אחותי עוברת דירה.

נכון, ברוב הזמן היחסים שלנו נורא פושרים,

לא הייתה פרידה מרגשת, ותכלס, היא גרה במרחק נסיעה לא ארוכה מדי מפה,

אבל כן, נגמרה תקופה כלשהי בחיים שלי.

-

רציתי לכתוב על מערכות יחסים.

רציתי לכתוב שזה קשה, ושאני לא רואה את עצמי מסתדר במובן הזה.

רציתי לכתוב על אהבה נכזבת, ורציתי לכתוב על רגע קטן באמצע הלילה שבו הסוף נשמע הגיוני ומרגיע.

אבל, פתאום, הכל מתגמד,

כשבשר מבשרך מתרחק ביום בהיר אחד.

שנה טובה לכולנו,

גמר

חתימה

טובה.

ilben