נתחיל במקום בו דברים נשברו:

מסיבה. תל אביב. מאוד כיף, לפחות לי. מבחינתו לא ממש, מסתבר. עוד מסתבר שזה נוגע אלי.

אז מתקנים. או ניסיתי, יותר נכון. במקום זה רק הרגשתי פגוע ומתרחק יותר.

עבר שבוע. עדיין מדברים בוואצפ. עדיין בטלפון (אם כי קר קצת?) ועדיין חברים קרובים.

קבענו לסרט. דון ג'ון. מספר על התמכרות לפורנו של ג'וני, מגולם על ידי ג'וזף גורדון לוויט. מדהים.

אז הגענו לסינמול. אכלנו בארומה וצחקנו על מישהו שזיהינו. כאילו לא היו צרות מעולם.

רי:באר ולסרט. ובסרט מפריעים לו. נראה שהוא שוב לא נהנה.

מה זה משנה. נהנתי בחברתו, ונראה שהוא בחברתי. אז יאללה, למה לסיים שם?

קצת חוף בלילה לא הזיק. חינם ועדיין מקיימים את השיחה הנחוצה.

ומה שעבר לי בראש: "שלא יחשוב שזה דייט. שלא. יחשוב. שזה. דייט. כי אני כן."

אז נסענו לדייט. כלומר לחוף. ודיברנו. והוא ניסה לשכנע אותי לעשות משהו שלא בא לי, אז העברתי נושאים, משהו שהוא הבהיר לי יפה שאני טוב בו.

ואז הוא הרגיש עייף, אחרי שראינו כוכבים זזים בשמיים.

אז חזרנו לאוטו. ושוב עלה הנושא שכולם מעלים פה ושם, כולל אני והוא. רואים בנו זוג, ובכל זאת זה לא קורה. למה הוא עיוור לזה?

הגיע הזמן להתחבק ולהגיד ביי, וחיבקתי, ועצרתי את עצמי מלנשק. ועצרתי את עצמי מללחוש "אתה חשוב לי, אתה יודע?"

אז פשוט התחבקנו, נאנחתי בשקט, הפרדנו חיבוק, אמרתי ביי.

יצאתי מהאוטו ועליתי הביתה לכתוב את הפוסט הזה.

לילה טוב... ושיקרה כבר משהו.

בן.