איכשהו הפכתי למפלצת.

לא הרגשתי את זה בכלל.

עם כל צעד שלי על האדמה, היא רועדת, ותחת כף רגלי נהרגים עשרות אורגניזמים.

עם כל תנועה של הזנב, שנשמעת כמו הצלפת שוט, נפגעים עוד חברים, אנשים קרובים.

עם כל שאגה, נחרשים הסובבים אותי.

ואז מגיעה ההפתעה,

פתאום,

אני מפלצת.

אומרים לי את זה בפנים. אני לא מאמין, אז אני הולך להביט במראה.

ואכן, על ראשי שתי קרניים, עורי כמו עור תנין, זנבי ארוך ומשונן, עיני צהובות ושיני מחודדות.

אני ממצמץ פעם אחת, ופעם שניה, מתפלא.

ואז אני רושף אש, ממיס את המראה הניצבת מולי.

שואג שאגה נואשת,

ודומע.

מנסה להמשיך הלאה בחיי,

משייף את הקרניים והקשקשים, עובר ניתוח להורדת הזנב, מסתובב עם משקפי שמש, ומשתדל שלא לפתוח את הפה המון.

למזלי לא כולם שמו לב.

לא כולם יודעים שאני מפלצת, אז בינתיים אני ביניהם, חי בשקט, כמו בצל.

אני מנסה להשאיר את הגילוי מאחורי, אבל לא מצליח.

זו תחושה שמעקצצת בגב,

ולא משנה כמה שתנסה לתקן ולשנות, את החורבן שעשית אי אפשר לשחזר. העיר שהשמדת תחת כפות רגליך הגדולות, לעולם לא תחזור להיות כפי שהייתה. אולי יבנו אותה מחדש מהאפר, אבל היא לעולם לא תהיה אותו הדבר.

עד שגורדי השחקים יבנו מחדש, זה יקח זמן.

ובינתיים, מסתווה. מוריד פרופיל. משדר עסקים כרגיל, ולמרות שלא כולם מרגישים, או הרגישו, מודע יותר מתמיד למפלצתיות שבי.

ואני תוהה, מתי זה קרה. איך הגעתי למצב שכזה? איך אני פתאום המפלצת?

ומקווה שיום אחד אחזור להיות עוד אדם פשוט. לא מפלצת אימתנית, רחבת רגליים, שואגת ורושפת.

מזה חששתי, ומזה אני כנראה חושש גם עכשיו.

אני חושש להודות בעובדה שאני המפלצת.

כי לכתוב על זה פוסט לא אומר שאני באמת חושב ככה.

הרבה יותר קל לברוח. לנער את הראש ולהסיר אחריות, כמו שעדיין קורה לי.

קל יותר להאמין שאתה לא נורא כמו שעשו ממך.

קל יותר להתעלם מהמפלצת.

אבל אם זה קל כל כך,

למה אני עדיין שם?

למה אני שוקע בעצבות אינסופית על טעות עבר? למה אני לא ממשיך הלאה?

למה... קשה כל כך?

למה אני בוכה?

למה?