ככה עברו 3 שנים.

ממש... ככה. נראה כאילו רק אתמול התגייסתי, עליתי על האוטובוס, הכל אצלי מוצף זכרונות,

ופתאום... אני כבר לא.

לא התרגשתי במיוחד.

לא בפריסה, ולא ביום השחרור.

יום שני, 21/10/13

הגענו מוקדם מדי לפריסה, אני וההורים, נתתי להם להתייבש שעתיים, ואז הם הלכו להתחיל להכין הכל.

החברים ששירתו איתי בבסיס והשתחררו מזמן, לעומת זאת, הגיעו מאוחר. איחור אופנתי של שעה וחצי.

ואז התחילה הפריסה.

ואמרו עלי רק דברים טובים (נו באמת, ציפיתי למשהו אחר?)

המפקד (הלא ישיר) שלי, אמא שלי (שכמעט בכתה...), קולגה לשירות (שבאמת בכתה...), משוחררת טריה (שאין לי מושג למה פצתה את הפה בכלל, היא לא קשורה אלי בשיט.), ומפקד הבסיס (הצעיר, שזכיתי לראות רק בפעם השלישית ביום הפריסה).

המפקדים הישירים לא דיברו, אבל שיהיה. הם יודעים מה אני חושב עליהם, ואני יודע מה הם חושבים עלי.

כולם התחילו לאכול. מסתבר שאני לא יכול לעשות את זה. אני לא יכול לגעת באוכל באירועים שעוסקים בי, מסתבר.

וכולם החמיאו, בין אם על הבלאנדסטון, האוכל של אמא שלי ("הנה, היא שם! תגידו לה!"), המכנס הירוק, תקופת השירות, ופשוט... הכל.

באמת שזה היה יום שמח. יצאתי עם תמונות מעולות (יאי!) וזכיתי להרבה אהדה.

ואז הגיע יום רביעי, 23/10/13

קמתי ב7 בבוקר, ויצאתי בשבע וחצי, על מדים, בפעם האחרונה. נסעתי ברכבת, ובאוטובוסים, וכל הכאב ראש הכרוך בהגעה לצריפין.

הגעתי למקום המיועד והחלפתי צ'יק צ'אק לאזרחי (חלילה, אני צריך שיראו אותי על מדים ביום השחרור שלי?!)

ושוב הייתי חתיך.

וגם הפעם משום מה לא התרגשתי. קיבלתי את הקלירנס, והתחלתי למלא אחר ההוראות של הפק"רית קרת הלב שלי.

נשקיה, אפסנכ"ל, אפסנאות רישום, משרד תשלומים, משרד ת"ש, בטחון מידע, מרפאה.

חזרתי אל המשרד, חיכיתי קצת, ועדי הגיעה וצילמה אותי גוזר חוגר.

שוב, נגמר, בלי להרגיש שום דבר.

וקיבלתי תעודת הערכה. ופטור מילואים. ותעודת שחרור. וכל הוואג'רס.

חזרתי הביתה, ויאללה בר מצווה.

השתכרתי, רקדתי, צחקתי ובאמת ששמחתי. דרך נהדרת לחגוג את הכניסה לאזרחות.

והנה אנחנו היום, יום שישי, ה25/10/13.

אני אזרח. אחרי חפש"ש של חודשיים בערך, זה לא מרגיש מיוחד.

להתראות צה"ל, חיל האוויר, לה"ב, מחש"א וכל היוצא בזה.

נעמתם לי מאוד.

Ben

הכותרת מהווה המשך לסוף הפוסט הקודם.

-

היום יצאתי לחפש"ש.

חיכיתי לרגע הזה די הרבה זמן, ופתאום הוא לא כל כך נוצץ.

נפרדתי מהמב"ס, שעזב גם הוא.

נפרדתי מחיילת נוספת שעברה איתי שירות כמעט מלא בבסיס.

ובערך נפקדתי מהאנשים בבסיס. היו דמעות, אבל לא שלי, אולי כי ידעתי שאני חוזר בקרוב לפעם אחרונה בהחלט.

עוד קצת, ונגמר.

עוד קצת, ואני משוחרר.

מי היה מאמין, הא?

Ben

נתחיל במקום בו דברים נשברו:

מסיבה. תל אביב. מאוד כיף, לפחות לי. מבחינתו לא ממש, מסתבר. עוד מסתבר שזה נוגע אלי.

אז מתקנים. או ניסיתי, יותר נכון. במקום זה רק הרגשתי פגוע ומתרחק יותר.

עבר שבוע. עדיין מדברים בוואצפ. עדיין בטלפון (אם כי קר קצת?) ועדיין חברים קרובים.

קבענו לסרט. דון ג'ון. מספר על התמכרות לפורנו של ג'וני, מגולם על ידי ג'וזף גורדון לוויט. מדהים.

אז הגענו לסינמול. אכלנו בארומה וצחקנו על מישהו שזיהינו. כאילו לא היו צרות מעולם.

רי:באר ולסרט. ובסרט מפריעים לו. נראה שהוא שוב לא נהנה.

מה זה משנה. נהנתי בחברתו, ונראה שהוא בחברתי. אז יאללה, למה לסיים שם?

קצת חוף בלילה לא הזיק. חינם ועדיין מקיימים את השיחה הנחוצה.

ומה שעבר לי בראש: "שלא יחשוב שזה דייט. שלא. יחשוב. שזה. דייט. כי אני כן."

אז נסענו לדייט. כלומר לחוף. ודיברנו. והוא ניסה לשכנע אותי לעשות משהו שלא בא לי, אז העברתי נושאים, משהו שהוא הבהיר לי יפה שאני טוב בו.

ואז הוא הרגיש עייף, אחרי שראינו כוכבים זזים בשמיים.

אז חזרנו לאוטו. ושוב עלה הנושא שכולם מעלים פה ושם, כולל אני והוא. רואים בנו זוג, ובכל זאת זה לא קורה. למה הוא עיוור לזה?

הגיע הזמן להתחבק ולהגיד ביי, וחיבקתי, ועצרתי את עצמי מלנשק. ועצרתי את עצמי מללחוש "אתה חשוב לי, אתה יודע?"

אז פשוט התחבקנו, נאנחתי בשקט, הפרדנו חיבוק, אמרתי ביי.

יצאתי מהאוטו ועליתי הביתה לכתוב את הפוסט הזה.

לילה טוב... ושיקרה כבר משהו.

בן.