ושוב אני
לא מצליחה כרגיל לסדר את כל המחשבות שבראש שלי, אז אני פותחת לי דף. דף, כדי שיהיה
יותר קל. אם רק כל הדברים בעולם היו מסתדרים כשפותחים להם דף.
אני
יושבת בחדר במעונות. השעה 2 בלילה, חשוך ושקט. צרצרים בחוץ וקר. קריר באטמוספירה
וקריר לי בלב.
אני
אפילו לא בוכה. איזה מוזר זה? כמה בכי
שפכתי בחודש האחרון החוצה מכל שטות שהיא, מכל שעה מתה שלא דיברנו או שתהיתי איפה
אתה. ואילו עכשיו? אין לי כל שמץ מה קורה איתך והנה למרות שאני הכי מסוקרנת בעולם,
אני מתאמצת להוזיל דמעה וזה פשוט לא קורה. שיט! בא לי לבכות! למה אני לא בוכה!?
אני פשוט לא מסוגלת עם הריקנות הזו בלב. באותה תיקייה במחשב בה אשמור את הקובץ
הזה, ישנם ארבעה מכתבים עצובים שנכתבו אחרי מקסיקו. כאלה שרציתי למות כשכתבתי
אותם. אם היו רשומים על דף, זה בטוח היה דף רטוב מכל הדמעות. היום נתקלתי בהם
במקרה, קראתי אותם ולא הרגשתי שומדבר. אם הייתי קוראת אותם בספר על מישהו אחר,
הייתי בוכה בוודאות. אני יותר מבולבלת ממרגישה.
עם ההקלה
הרווחת שהרגשתי אחרי השיחה ההיא, ביום שישי ההוא, אני מרגישה שניקזו לי את כל
הרגשות מהלב. אולי כי הייתי צריכה את ההפסקה הזו. אולי כי בתלות שפיתחתי לקשר שלנו
בחודש האחרון- התחלתי לשנוא את זה, לשנוא את עצמי. לשנוא את עצמי שלא יכולה לדמיין
מה יהיה בלעדיך. ואז חשבתי איזה עצוב שסיימנו את זה ככה. הייתי עצובה שלא רצית
להלחם כשאמרתי "די". הייתי עצובה שלא אמרת יותר ממילה מנחמת. הייתי
עצובה שוויתרת מהר ושלא רצית להוכיח שאתה אוהב כמו שאתה אומר. עכשיו אני עצובה כי
אני לא מבינה שומדבר. בחיים לא הרגשתי ככה. הלב שלי ריק. אני מרגישה שאם ניקח אותו
ונשקשק אותו חזק, לא יישמע שום קול. לא עצב, לא תסכול או ייאוש, בפעם הקודמת
הרגשתי התאבלות על הקשר שלנו. עכשיו מאוד כואב לי הראש, כי אני מנסה לחשוב חזק מה
קורה פה לעזאזל?! איזה מזל שסיימנו את זה.
ועכשיו אני באמת לא מרגישה כלום. וזה מפחיד אותי. זה כלכך מוזר שלפני שלושה
שבועות, כששכבנו במיטה חבוקים זה בזרועות זה, זה הרגיש לי נכון. זה הרגיש
כאילו זה יהיה מתוק לי אם נזדקן יחד,
כאילו כל הדרכים מובילות לרומא ואתה הרומא שלי וזה לא יכול להיות אחרת אף פעם.
כאילו כל הסבל והמרחק שווה את זה. ככה זה הרגיש. והיום? איזה שינוי דרסטי. אני קמה כל בוקר ואני
מבולבלת מהריק הזה, הריק שמלווה אותי למיטה בכל לילה.
ואז
בשיחת סקייפ אחת, אני לא רוצה לנתק אותה. כי פתאום הדמעות שם, ופתאום אני מרגישה.
אולי
באמת זה הפך לסוג של התמכרות? כזו שאתה יכול ללמוד על עצמך פתאום ביום בהיר שאתה
מסוגל לחיות בלעדיה, אבל כשאתה חוזר אליה, כייף לך וטוב לך ואתה נזכר בדברים
הטובים שאתה אוהב בה. אבל זה לא אומר שהיא טובה לך. היא לא, כי היא התמכרות.
האם זו
התמכרות לספי? או התמכרות לרגש?
ואולי זה
לא משנה כי בשני המקרים זה לא בריא.
ואולי
הכל לא נכון. אולי אני מכחישה. אולי אני לא בוכה כי אני מרגישה שזה לא הסוף. כי
בראש שלי יעברו כמה ימים, שבועות, חודשים והכל יסתדר כמו בסיפור. כי התרגלתי כבר
להפרד ושחוזרים. אולי אני לא בוכה כי אני לא רוצה להתמודד עם זה, אולי כי אני יודעת שאתה גם מרגיש. ואולי אתה כבר לא
בעצם? אולי גם לך יש מכתב כזה משלך שאומר דברים אחרים. אהה סליחה, אין לך זמן
לאכול אפילו.
ואולי
אני לא בוכה עכשיו כי אני בוגרת יותר מהמכתבים של מקסיקו. כי אני שואבת את
האנרגיות שהאנשים שאוהבים אותי סביבי מנסים להעביר לי, שאתה לא יכול איתנו עכשיו
ואין לך מספיק להעניק ואתה לא יכול להכיל אותי. אולי אני מבינה שזה נכון ושלהשאר
יחד היה עושה לי רק רע. אולי אני מתחילה להאמין כשהם אומרים שיהיה בסדר. ואם זה
זה, זה יחזור. רק צריך להגיע למקום של שלווה ולתת לזמן לעשות את שלו. וככה נדע
באמת?
ואולי זה
בכלל תהליך. אולי כלום לא סותר פה. -אני מושפעת מהוכחות מתמטיות עכשיו. אבל אולי
אין סתירה. אולי זה בסדר שזה מרגיש ככה עכשיו, כי זה תהליך. כשנמצאים במיקרו לא
מבינים וכשיוצאים החוצה אז הערפל נעלם. אולי זה תהליך שכל אחד מאיתנו באמת באמת
צריך לעבור עם עצמו, להוכיח לעצמו, להנות עם עצמו, לאהוב את עצמו, להשיג עם עצמו.
האקדמיה הזו היא הכל מהכל, וזה הזמן לנסות את זה. לבד. אחרי 5 שנים שקושרות אותנו
יחד, אולי אנחנו צריכים לפרוץ החוצה. אולי
אנחנו צריכים בן זוג אחר. כדי לדעת מה זה להרגיש למישהו אחר באמת. אולי זה לא יהיה
זה. אולי זה יהיה "זה משודרג".
ואולי אני
יותר חזקה פוטש ממה שחשבתי אז זה מוזר לי שזה עובר לידי. או פשוט למדתי ממך? שאסור
להתרגש ממה שקורה היום, ואסור לבכות על מה שחסר, כי אין טעם.
אני
חושבת שאחרי שאמרתי לעצמי כלכך הרבה פעמים שהלבד הזה יעשה טוב לכולנו, לי, לך
ואולי לביחד שצופה לנו בעתיד. אבל עכשיו אני באמת מבינה כמה זה הכרחי.
והעתיד
הזה? אם הוא אי פעם יגיע, זה כנראה יקרה הרבה יותר מאוחר ממש שחשבתי.
ואולי
ואולי ואולי ואולי ואולי...
אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
נחפרתי
על מי
אני עובדת, אם תתקשר מחר, אני אבכה המון.
***לא מאמינה שלא כתבתי פה 3 שנים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-חיים של נמרה-
