היומן האפור

שוב תשוקה לכתוב בבלוג, שכמובן היא סימפטום מופלא לדיכאון. מבט בשני הפוסטים האחרונים שלי, מאי 11 ומאי 10. משהו בחודש הזה גורם לי להרגיש פשוט חרא, וזה דווקא חודש עם מזג אוויר מעולה - אביב כזה, עם חגים וזמן פנוי.

אז שוב הדיכאון הכה בי, די חזק בסופ"ש הזה. אחרי כמה חודשים פרודוקטיביים מאוד של חדר כושר ואפילו קצת סקס (נראה לי שאני מזיין כל שנה בערך, לא ממש תפוקה טובה). אני שוב מרגיש אומלל, אובייקטיבית לא השתנה הרבה. אבל התחלתי להרגיש את לחץ הזמן - ה-30 מתקרב ואני לא בטוח שאני מוכן אליו עדיין. 

אני מרגיש במידה כלשהי מפוחד מהחיים עכשיו, אני עומד לעבור עוד חודשיים דירה עם שותפים חדשים שאני כנראה אסתדר איתם פחות טוב מהשותפים הנוכחיים שלי שהם חברים ואנשים נהדרים. (למרות שגם אלה שאני עומד לעבור איתם הם ממש סבבה, אבל על הכימיה בדירה only time will tell). אני מרגיש שאני מאבד חברים לטובת זוגיות, העובדה שאין לי "חבורה" אורגנית מפריעה לי מאוד. איבדתי את החברים מהתיכון כי הם התפזרו, איבדתי את החברים מהאוניברסיטה עם הזמן, נשארו רק החבר'ה של הצבא וגם הם מתמסדים כל אחד בתורו. הבעיה המרכזית עם להיות רווק מבוגר היא היעדר התשתית החברתית ולא העובדה שאין לך בת זוג. אם כי אולי המעבר לתל אביב יעזור קצת... בכל מקרה הבדידות הפוטנציאלית והפרידה מהשותפים-חברים שלי מפחידה אותי.

זה מצחיק אבל רק עכשיו אני מרגיש מבוגר באמת, לא ילד יותר - וזה מפחיד. השנה בפעם הראשונה נפל לי האסימון של ההזדקנות על הראש - והוא נפל כמו פטיש 7 קילו. כאבי ברכיים כשאני עושה ספורט, כרס שמתחילה לבצבץ ואנשים בפייסבוק שמתארסים ומתחתנים להם. אני מרגיש כאילו הזמן בורח לי מהידיים, ניסתי לקדם קצת דברים - אבל נורא קשה לי בהקשר של שליטה עצמית. אני מרגיש צורך להילחם בעצמי - וברגע שמגיעה תקופה כזאת כמו עכשיו שבה אני מדוכא קצת הכל קורס. אני מפסיק ללכת לחדר כושר - וחוץ מלעבוד אני לא עושה שום דבר ראוי לציון.

גם היחסים החברתיים שלי שנבנו בעיקר מסביב לבית שלי ולשותפים שלי מדרדרים, כבר אין לאן ועם מי לצאת בשישי. וגם כשיש אני לא כזה בטוח שבא לי. אבל מוזר בגיל כזה להיות רווק אבל להפסיק לצאת, מרגיש לוזרי כזה - אבל אני באמת כבר לא כזה מחפש את זה - אולי פשוט כי אין לי את החברים המתאימים לצאת איתם.

הדבר הכי קשה הוא שאין כל כך למה לצפות בעתיד, ללהזדקן? ללהקריח? למה לחיות בעצם? להיות אתאיסט ניהיליסט כמוני זה קצת קשה ברגעים האלה. למרות שעם הדיכאון הפסקתי עכשיו לעשן, וגם אני עובר לצמחונות לאט לאט. מעניין כמה זמן זה יחזיק... אם בכלל.

בכל מקרה קצת קשה לי לא להרגיש שהתחושות שלי נובעות מהתקופה הזאת בשנה - חודש מאי המקולל.

דברים שאני צריך לעשות:

להמשיך עם החדר כושר

להירשם לתואר שני

לארגן אירועים חברתיים...

למצוא חברה