שונאת את אביתר בנאי כי הוא גורם לי להרגיש דברים שלא הרגשתי המון זמן.

אני אוהבת את אביתר בנאי, כי הרבה זמן לא הרגשתי באמת.

אני שונאת את זה שחזרתי בדיוק למקום הזה שבו אני פוחדת מהכל. אני רוצה להיות אמיצה, אני רוצה להפסיק לרעוד.

אני בוכה. אבל זה לא בכי אמיתי עם התייפחויות או דמעות. זה בכי שאני מרגישה בתוך החזה אבל מתאמצת כל כך לא לתת לו לצאת דרך העיניים. כי אם הבכי יגיע לעיניים אז כל העולם סביבי יתמוטט, וגם ככה אני כבר לא יודעת מה באמת ומה רק בתוך הראש שלי.

אני מפחדת מהלבד, אני מפחדת מהשדים שאני ממציאה לעצמי בתוך הראש, אני מפחדת מהלילה ומהחלומות, אני כל כך מפחדת ואני מרגישה כל כך לבד שאני לא מצליחה להתגבר על זה. אני כבר לא יודעת מה לעשות.

חזרתי להיות הילדה הקטנה והמפחדת והבודדה שהייתי בכיתה י"א. ואני שונאת את זה כל כך.

לכאורה הכל אמור להיות בסדר, הכל אמור להיות נכון, כי שאני מארגנת מסיבת פרידה ממני, אנשים באמת רוצים לבוא, והם לא חושבים פעמיים וישר מאשרים. אבל זה רק לכאורה, כי אסור להישבר לידם, הם לא יודעים על הדמעות בלילה, הם קונים את החיוך, את הצחוק.

אני שונאת את אביתר בנאי, כי הוא מזכיר לי שאני נכשלת, ושאני רועדת ומפחדת משיגעון ושאני הכי מפחדת מלהישאר לבד לנצח.