השעה היא כבר 4 בבוקר, ורק אתה תקוע מול המסך עם כאב ראש כזה של עייפות ומן חשק מטורף והזוי לשוקובו, מהסוג הלבן. יש לך כסף, אתה חושב לעצמך, אולי תצא ותקנה? רק אז אתה נזכר שהפיצוציה הקרובה נמצאת במרחק של 10 דקות הליכה, שזה בערך 8 דקות יותר ממה שיש לך כוח לעשות. השקט הזה של לילה, יש בו משהו ממכר, משהו מושך אך מפחיד. ככל שהשעה יותר קטנה- ככה אתה מרגיש יותר גדול, כשאתה תקוע לבד מול המחשב ועם חשק מטורף לשוקובו. פתאום כל מה שמסביבך כבר ישן, כבר גמור על המיטה, ורק אתה חי, ערני, ואתה הדבר היחיד שחי באיזור. טוב, אולי חוץ מהמוכר בפיצוציה הרחוקה.

בלילה, בשקט לבד, פתאום יש לך זמן לחשוב על כל מה שהדחקת במהלך היום, היום הסוער והחם. אתה יודע שאתה בכלל אמור לישון עכשיו, לצבור אנרגיה ליום סוער נוסף, אבל משהו משאיר אותך ער, הצורך הזה לחשוב קצת, לנוח קצת לפני שאתה מאבד את השפיות, הצורך לעשות משהו שיוצא משגרת שינה-ריצה-שינה. קצת זמן לעצמך.

ועם זאת, גם הקונספט של זמן לעצמך מתחיל לחרפן אותי. אחרי יומיים מאוד נדירים של כלום, לקום בבוקר ולדעת שאין לך באמת משהו טוב לעשות היום- יומיים ראשונים כאלה בחופש של ריצות- אתה פתאום מתחיל להתגעגע לרוץ. השגרה, כל שגרה, ממכרת וסוחפת אותך אליה, ואתה עכשיו כאיזה משרת חסר ערך שנמצא בה. כמו בכל התמכרות, בשלב מסויים אתה כבר נהיה תלוי בשגרה, תלוי בצורך הזה לרוץ, לעשות. שגרת השעמום שניסית לסגל לעצמך משעממת אותך. אתה זקוק לשגרת הריצה. ולשוקובו.