ככה הכול מתחיל בשעה 19:00 בערב בערך, כשאנחנו, 4 חברים, מתכנסים לנו בבית של אחד, מזמינים מונית ונוסעים ביחד למן מקום כזה שקוראים לו נופית. נסיעה יחסית קצרה, דיבורים עם הנהג שבחר ככה סתם לתת לנו טיפים חיוניים בקשר לנהיגה, באמפר, שלט בכניסה- "נופית- מושב קהילתי כפרי", עוד באמפר, נסיעה קצרה והגענו. בית של חברה של חבר טוב שלנו, בית ממש גדול שנראה כאילו הוא נתלש מאיזה ארץ אירופאית פסטורלית. רואים את ההגרלה של ליגת האלופות ומגלים שמכבי חיפה קיבלה בית מאוד קשה. נו טוב, לא תמצאו אותי בוכה על זה.

אחרי ישיבה של קצת זמן יוצאים. האמת, דווקא ציפיתי לאיזה פאב קיבוצי כזה נחמד, אבל הגעתי למן קאנטרי קלאב כזה, שההופעה בו הייתה בחוץ, היה תור ארוך של אנשים מבוגרים עם ילדים, וציפינו לשעמום שלא ידענו כמוהו. הופתעתי כשהיו שם אנשים יותר צעירים בפנים, סוג של נחמה. מתמקמים ומחכים למשינה. הרבה מהם מושבניקים כאלה, בעלי מראה מאוד דומה אלה לאלה: תמיד עם סנדלי שורש, מכנס קצר, חולצה של איזשהו סמינר או סיום מסלול, אחת שקרועה קצת בצוואר. שיער במן אורך קבוע של עד 7 ס"מ, מסודר במן פטריה כזאת. תמיד הם יהיו גבוהים ומגודלים.

והבנות? טוב, לא יודע, הן היו כ"כ יפות שלא הטרחתי את עצמי בפרטים. יש משהו מאוד חיוני כשאתה גר במושב.

למה בעצם הלהקות עולות תמיד באיחור? שואל חבר אחד.

פוזה, בתאכלס. הם סתם מפצחים גרעינים או רואים טלוויזיה עכשיו, עונה חבר אחר.

בסוף גם הפוזה נגמרת ומשינה עולים לתשואות הקהל. חוג גדול של אנשים, צעירים ברובם, בחרו דווקא לעמוד בקדמת הבמה ולא לשבת כמו טמבלים. בחירה טובה. הצטרפתי אליהם, בהתחלה לבד, ואז גם הצטרפו חברים שלי. אז משינה התחילו לנגן.

פתאום נסחפתי חזרה לגיל 13 או 14, כשהייתי סתם ילד מתלהב ושמעתי לראשונה את משינה. משהו בצליל הזה, המשינאי, טלטל אותי. מן משהו כ"כ חי, כ"כ צעיר, כ"כ מטלטל. מוזיקה במלוא מובנה וטוהרה. גילוי דיי יפה זה היה. פתאום כל מה שחשבתי שלא ירגש אותי לעולם ופתאום אני נדהם כמה שאני נסחף לתוך זה.

החבר'ה על הבמה כבר לא צעירים. אבל עדיין, גם כשהזיפים של יובל הסולן כבר מאפירים, הבסיסט קצת מתקרח ולגיטריסט יש מן כרס כזו של גיל 40, עדיין יובל נראה כ"כ רזה שאתה חושב שהוא יסיים את חייו מאיזה מנת יתר, כמו כל כוכב רוק, צעיר ויפה אני שומע מן קטע בס כזה, יפה כ"כ, שאני מוחא לו כפיים, לבד. אני קצת מתפדח ומרגיש מן צורך להסביר את ההתלהבות, אבל מודע לכך שברעש הכללי אף אחד לא שומע. אז אני שותק. אני עדיין שומע את השורה "יובל מאחר בגלל הילד" ומדמיין איך שהם עושים חזרה, ויובל באמת מאחר בגלל הילד, גם איזה 15 שנים אחרי שהשיר נכתב לראשונה. ותעזבו שהילד כבר אחרי צבא.

משינה מנגנת את כל הפלייליסט הרגיל, ומדי פעם מוסיפה כמה קאברים לשירים יפים, כמין קטעי מעבר. ככה המתופף איגי דיין שר מבוייש ביצוע מאוד מרשים לשיר של פינק פלויד, Shine on you crazy diamond, ויותר מאוחר גם לשיר Knocking on heavens door. בכלל, איגי דיין הוכיח כשרון נדיר, ומתגלה כזמר כ"כ מוכשר שממש עצוב שהוא התחבא ככה מאחורי התופים עם קול כמו שלו. בכלל, כל הלהקה חדים מאוד עדיין, מקפידים כקודש על כל צליל, וזה פשוט כ"כ יפה. הלהקה מנגנת שיר שלא הרבה מכירים, ואז רק אני ועוד כמה חולי משינה אחרים קופצים, ואז מתנגן שיר שכולם מכירים- וכולם קופצים בהתלהבות.

אחרי 2 שירים בהדרן, ההופעה מסתיימת סופית. יושבים שוב כל החבר'ה בגינה של אותה אחת ממקודם, אוכלים ביחד M&M שהתברר שפג התוקף שלו 3 חודשים קודם לכן (אם כי אני חייב להודות שהטעם לא ממש השתנה), ואז מזמינים מונית בחזרה, עם איזשהו נהג הזוי.

ככה מגיעה המונית לקריה ואני הולך קצת ברגל עד הבית, כשפתאום עולה לקו המחשבה שלי משהו שעצבן אותי קודם לכן, ואני מגלה שעכשיו הוא לא מעצבן אותי כלל. אני חוזר הביתה, פותח את הדלת, כותב קצת והולך לישון. מה בדיוק אני צריך יותר מזה בחיים האלה?