ככה אתמול מצאתי קצת זמן ואנרגיות בערב, ועשיתי דבר אחד שהבטחתי לעצמי לעשות הרבה זמן בשל כרס טופחת- יצאתי לרוץ בים.

לבשתי איזה זוג מכנסיים ספורטיביות, חולצה ישנה שמצאתי בארון, נעלתי את נעלי הספורט שכבר העלו אבק בפינה השקטה שלהן, ויצאתי מהבית, מרחק של קילומטר אחד מחוף קרית חיים.

תוך כדי שהלכתי ניסיתי בקטנה לרוץ קצת, אבל בשלב מסויים החלטתי שאני אהיה חכם ואשמור אנרגיות לריצה בחוף. ככה כשהתקרבתי, ראיתי מולי איש מבוגר ו-2 ילדים שלו, שראיתי בבירור שהסתכלו עליי וצחקו. האיש עצמו היה שמן בערך פי 3 ממני, אבל עדיין שמעתי אותו פולט בזלזול: "בסדר, גם אני הייתי ככה בהתחלה". ילד בן 13 נעץ בי מבט לועג, אני החזרתי לו במבט מאוד כועס, אבל אז החלטתי שלא שווה לי להתעצבן על אידיוט כזה, ועוד קטן, אז פשוט הסטתי מבט.

השתדלתי להתחמק מחבורת ערסים שישבה שם, כי למרות שהתאים לי לרוץ- לא התאים לי לעשות את זה בצורה של בריחה. הגעתי לחלק הנטוש של החוף, התחלתי לרוץ, ובתור התחלה כמעט החלקתי על מדוזה שהייתה על החוף. ראיתי שאני מתחיל להתמלא בזיעה, החלטתי בראש: "על הזין שלי" והורדתי חולצה. תוך כדי הריצה הייתה לי מין תחושה מדהימה, תחושת כוח, פתאום הרגשתי מן סוג כזה של אומץ וכוח שלא היה לי. הרגשתי בריצה כאילו אני מינימום מייקל לואיס, אם כי ידעתי שמעשית אני יותר בכיוון של טנצר המניאק.

הרגשתי מן ביטחון כזה, כאילו ממש עכשיו כיסחתי את הערס הכי גדול ומסוכן בקריות (ותאמינו לי שלא חסרים ערסים גדולים ומסוכנים בקריות), מילא אותי הכוח, אבל עדיין לא שיכר אותי. חשבתי עד עכשיו שיש בי בעיקר מה לא לאהוב, ואז הבנתי שיש בי גם מה להעריך ואפילו לאהוב.

מעשית קשה לי להגיד שרצתי ממש הרבה. את המרחק הגדול עשיתי בעיקר בהפסקות הליכה, מה שרוב הזמן עשיתי. המשכתי בשילוב של ריצה, הליכה ומחשבות אמיצות ומתפכחות על החיים, עד שהגעתי לחלק ממש נטוש, שם ראיתי גבר ובחורה והבנתי שיהיה חכם מצידי לעשות פרסה ולחזור.

כשחזרתי הלכתי קצת למתקני כושר שהיו שם, התאמנתי קצת, וכשהרגשתי כבר ממש גמור והתחילו לכאוב לי השרירים- הבנתי שעשיתי מספיק וחזרתי הביתה. גמור מעייפות התיישבתי על הספה, סיפרתי בגאווה לאבא שלי על הריצה שעשיתי, וגם מצאתי את עצמי מדבר עם החתול שלי, שהיה כ"כ המום שהוא אפילו לא הגיב (בטח אחרי זה הוא רץ לחברים החתולים שלו וסיפר להם על איך שהבעלים האידיוט שלו התחיל פתאום לדבר אליו).

כן, ספורט זה בהחלט בריא, בעיקר לנפש.

ככה קמתי היום ב-11, אחרי עוד לילה שהשינה בו הייתה דיי משובשת, ואכלתי זבל טהור, במלוא מובן המילה: פשוט לקחתי זבל ואכלתי אותו. התחלתי עם שקית שלמה של ביסלי ברביקיו, מסוג השקיות הגדולות שמכילות הרבה, ולא סתם- ביסלי של "מגה". אז, אחותי ואימא שלי חזרו מקניות והביאו בין היתר גם קופסה קטנה של דגני "כריות", עליה השתלטתי ואכלתי את כולה בערך בחצי שעה (משהו כמו 300 גרם "כריות"), בעיקר כדי להוכיח לעצמי שאני יכול. אז אחותי אמרה שבא לה לטעום BLU (איזשהו משקה אנרגיה מגעיל שהיה במקרה במקרר), היא שתתה מזה איזה שלוק קטן ואני סיימתי את שאר הפחית. לאכול את כל החרא המזוקק הזה היה פשוט סוג של התעללות פיזית עבורי, וכמו טמבל עשיתי את זה.

הלכתי לשבת עם נג'י, ואז הלכנו לערן לראות איזה משחק טניס ביחד עם פרנקו, שיחקנו פינג פונג אצל עידן, חזרתי הביתה ואכלתי עוד קצת, ועכשיו אני פה. בכיף.

אז זהו, אני אסיים את הפוסט ואלך לישון קצת, ואני שמח להקדיש את הפוסט הזה ל-2 הקוראות היחידות שנותרו לבלוג הזה- שמשקה כפרה עליה שעודדה אותי לכתוב אותו ועוד אחת חביבה שהגיבה לפוסט הקודם והבטיחה שהיא דווקא תמשיך לקרוא פה ואני מאוד אשמח לגלות שהיא עמדה בזה.

האהאהאהא עוד יומיים יש לי בית ריק, בפעם הראשונה בחיים בערך!

ועכשיו אני זז סופית ומפסיק לחפור. היו שלום ושתשרה אהבה על פני כדור הארץ, אמיר.

[

Know me broken by my master

 Teach the on child of love hereafter

Into the flood again

Same old trip it was back then

So I made a big mistake Try to see it once my way

Drifting body

 it's sole desertion

 Flying not yet quite the notion

Into the flood again

Same old trip it was back then

So i made a big mistake

Try to see it once my way

 Am I wrong? Have i run too far to get home? Have I gone? And left you here alone? If I would, could you?