7 בבוקר, שעון מצלצל ושיר מטאל חזק מתנגן מהפלאפון. כוסעמק עבודה, אני חושב לעצמי, מכבה את השעון המעורר ואת השעון המעורר מהפלאפון. למה אני עושה את זה לעצמי, אני שואל בפעם האחרונה כדי לבדוק אם אולי בכל זאת יש לי תשובה טובה יותר מ-"אני צריך את הכסף" או "לא טוב להתבטל". מגלה שלא. קם ומתלבש.
כרגיל יוצא מהבית ב-7:50 בערך, כרגיל בלחץ גדול לאחר, כרגיל בשלב מסויים אומר לעצמי: "נו שיט, איחרתי", וכרגיל מגיע בערך 2-3 דקות לפני הזמן. אומר בוקר טוב ליהודה הנאצי, הבוס שלי, והולך לעשות כלים.
שוטף כלים בשילוב צעקות והערות של יהודה ברקע שלי. יום שני ומגיעה סחורה, ככה שאני מבין שצפוי לי שברון גב, שברון לב וזיעה. מעביר לי ארגז על ארגז על ארגז, צועק ומעביר, מעביר וצועק. אמר לי לסדר את המחסן בצורה מסויימת, לא הבנתי אז ביקשתי שיסביר עוד פעם. אמר הנאצי: "מה אתה לא מבין?" ובשלב הזה כנראה ניסה להסביר עוד פעם, אבל אני שמעתי ממנו רק "בלה בלה בלה יאדה יאדה יאדה", בשילוב תנועות ידיים עצבניות, ובאמת שניסיתי להקשיב, הוא פשוט לא מטובי המתנסחים.
אחרי הרבה מאוד זמן, הרבה יותר מדי זמן, מצליח לסדר את הכול איך שרצה, מנקה את השירותים (לא בכיף), וכרגיל רץ, מפנה, שוטף כלים, לא מבין איך זה שאין מאפרות, לא מבין למה האנשים בחוץ הם כ"כ מגעילים שאפילו שיש להם מאפרה- הם יאפרו על הפרנציפ על הרצפה, ואחרי זה אני הפראייר שצריך לאסוף את הבדלים כמו עבד.
ריצות לבנק לפרוט כסף, להגיש קפה, לפרוט עוד כסף, להחליף שטר פגום- ריצה אחרי ריצה אחרי ריצה, לסאונד המרגש של העצבים של מפקד המחנה... אה סליחה, מנהל בית הקפה- ועוד ריצה לסופר, ועוד פינוי שולחן, וקופאית ממש מעצבנת בסופר, שמצאה לנכון לעלות לי על העצבים בשעות הבוקר, ועוד כשאני בזמן עבודה.
ניקיון של כל המקום, להוסיף בקבוקים ופחיות, להחליף, להוריד ארגזים. השעה היא כבר 10:20 והפרלמנט- חבורת הפנסיונרים שנמצאים בבית הקפה באופן קבוע בשעות האלה- עומד להתכנס. בקבוקי המים המינרלים כבר רועדים במקרר. ניקיון אחרון של "אולם המליאה" (הכינוי שלי לשולחן של הפרלמנט), והנה הם נכנסים, באופן מפתיע בהרכב כמעט מלא: מוסא השמן, התאום של מוסא השמן, ההוא שדומה לאבי מלר, הסרסור, הערס וילד הכאפות (בית הקפה הוא של לקוחות קבועים בעיקר, ומהשעמום כבר נתתי לכולם שמות).
השיחה מתנהלת כהרגלה, אני רץ סביבם, מגיש קפה ומים מינרלים, מפנה, משתדל לעמוד בקצב, כשנכנסים למקום חבורה של חזירים מגעילים שיושבים בצורה שחוסמת את כל המעבר, סתם בשביל לעצבן, כשאחד מהם- חזיר מגודל במיוחד עם בת או אישה או חברה שנראית זנותית במיוחד, מתחיל להתעצבן עליי ומבקש ממני כפית, כאילו שאני הפאקינג משרת שלו. חבר שלו מרגיע אותו, בעוד ראשי מתמלא במיליון מילים יפות ואיחולים לבביים לחזיר הזה, שאמן יסיים בתור בייקון בתוך ביצת עין.
עוד צעקות של המפקד, עוד כלים שמצטברים, עוד ארגזים ועוד עצבים. איכס של משמרת. והנה היא נגמרת, כשהנאצי מתרכך כשהוא אומר שאני משוחרר, ומזכיר לי מתי לבוא מחר, ופתאום יוצא "הערס" של הפרלמנט ונותן לי טיפ ראשון אי פעם- שקל אחד. אני מודה לו בחיוך רחב, כי זה באמת היה מאוד יפה מצידו. אז אני לוקח 2 קפה הפוך, עם הנחת עובדים, והולך משם הביתה.
אלוהים יודע למה, אבל אני ממש אוהב את העבודה שלי בבית הקפה השכונתי. אני מאוד אוהב את התנועה התמידית, תמיד זז לאנשהו, לא נח לרגע. המשמרות בד"כ נגמרות אצלי בשיחה חביבה עם הבוס, שדקה קודם לכן נראה לי נאצי, ועכשיו הוא מחייך ומסתחבק, כאילו שהוא החבר הכי טוב שלי. המשמרת נגמרת עם חיוך גדול משום מה, גם בגלל שאני נגמר וגם, טוב, לא יודע למה עוד.
והיי, יצא במקרה שיש לי מחר יום חופש, ככה שאני בכלל שמח 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עמיר