כל פעם שאני אוכל בננה, קורה משהו.

לא יאומן.

כמה חשבתי על הכניסה לשכב"ג,

על מה שיהיה בה, על מי שיהיה בה, על מה שיקרה אחריה.

אני לא מבינה שזה קרה. אחד הדברים היותר מטורפים שחוויתי, פשוט ככה.

'כל סוף הא התחלה של משהו חדש', אמרו לי שניה לפני הכניסה.

וואלה, לא הייתי יכולה לדמיין אפילו חמישית ממה שעבר עלי שם.

ברגעים המצחיקים האלה, יותר מצחיקים מסרט של 'ים קארי.

ברגעים המסריחים האלה, יותר מחרא מאובן של שירותים כימיים במחנ"ק.

ברגעים הקשים והמייאשים האלה, יותר מעצירות מטורפת אחרי טיולים הנהגתיים.

ברגעים המכעיסים והמעצבנים בטירוף האלה, יותר מלריב עם ההורים שלך בשביל קצת כסף.

ברגעי המנוחה, שעם הזמן למדתי להעריך כל שניה של ישיבה או עצירה במקום.

ברגעים המאתגרים האלה, שהוכיחו לי מי אלה האנשים המדהימים שיש לי בשכבה.

אבל הכי, ברגע שבו נאמר "חלוץ יובל, ברוכים הבאים, אתם חלק משכב"ג 2007-2008-2009."

מצמרר, הא?

אבל כל הפחדים, החששות, הדאגות, הפארנויות, ההצקות, ההטרדות -

הכל עבר תוך שניה, אחרי שאכלנו קצת בשר ומלא מלא פיתות.

אולי אני לא צריכה להגיד את זה,

אומנם בכל זאת - עברה בי תחושת משפחתיות מאותו רגע.

והכניסה הזו, בהחלט הכניסה לי טעם חדש, מין מנטה כזו מרעננת שעושה כיף וחשק לעוד.

אני גאה להיות שכב"גיסטית, באימשלי.

ועל הטרדות מהסוג האחר.

take a good look at me now"

cause I'll still be standing here

 and you coming back to me is against all odds

".its the chance I've got to take

אלוהים ישמור, זה חוזר..

עד לריגוש הבא..