הצעיף מונח על המדפסת, ואינו מקופל. המשקפיים מכוסות בשקיות אוכל ולידן מחשב נייד של העבודה.

אין סדר על השולחן, וקשה לסדר בשעה כה מאוחרת.

אז את יושבת ומביטה ויודעת שלא כך צריך להיות, אך לשנות? אין כוחות, כבר מאוחר, זמן השינה.

מחר יתחיל יום חדש, הזדמנות לסידור הבלגן, ואם לא תמהרי שוב יחשיך ושוב יאזלו הכוחות - צבהי בבלגן ותחשבי כמה היית רוצה שיהיה כאן סדר.

הבעיה היא שקשה לסדר, קשה לקום מהספה הנוחה ולהתחיל בפעולה, להינתק מהיפנוט הצלילים והתמונות, מהקצב המהיר של התפתחות העלילות.

אך את צריכה, צריכה לעשות זאת, בשבילך.

(אחרת השולחן ייעלם מתחת לערמת הבלגן שתגדל יום אחר יום - כל יום הוא יקר)