מאחורי המסיכה.

הרבה הרבה זמן שלא הרגשתי טעונת רגשות כלכך.

הרבה זמן שלא הרגשתי שאני פשוט חייבת להוציא ולפרוק על מישהו, או בבלוג את מה שאני מרגישה, כמו עכשיו.

אני לא יכולה לסבול אותך כלבה אחת.

לא מסוגלת לסבול אותך.

לגור איתך באותו בית,

לשמוע את התלונות שלך על כל דבר,

לראות אותך לחוצה ועצבנית 24/7, ועוד מוציאה כל דבר קטן עלינו, עליי, על אחותי ועל אח שלי,

המסכנים, שרק אני מעיזה לפתוח את הפה ולהגיד לך משהו על זה, שרק אני מעיזה להתווכח על העובדות והחוקים הנוראיים שאת קובעת לנו.

אני שונאת אותך.

שונאת אותך, ושונאת את זה שאני נושאת את החינוך שלך, את התכונות שאת הבאת עליי, את אותם הגנים כמו שלך, את הדימיון שלי אלייך.

כי כולם הרי אומרים שאנחנו כלכך דומות, ואנלא יכולה לסבול את זה.

לפעמים נדמה, שבכל ניסיון שלך להפוך את החיים שלי לטובים יותר, או לשמור או להגן עליי, את רק מבריחה אותי עוד יותר מהבית.

אם לא הייתי יודעת שאני תלוייה בהסעות שלך לחברים וחברות ביישובים אחרים,

אם לא הייתי תלוייה בכסף שאתם מביאים לי, אם לא הייתי תלויה ברשות שלכם, ואם לא היה לי רגש חמלה קטנטן אליך,

באמת שהייתי שמה את הזין הכי גדול על כל מה שאת אומרת לי.

והייתי משאירה את החדר שלי מבולגן, כמו שאני משאירה תמיד כי כוסעמק מתי תביני את זה שמרוב לחץ ועומס אין לי זמן לסדר אותו- וזה החדר שלי אז מותר!,

והייתי הולכת למסיבות וחוזרת מאוחר כי אין שומדבר פסול בזה!

והייתי אוכלת בשעות לא מסודרות כמו שאני רוצה, כי אלה החים שלי ואני מחליטה,

והייתי מזמינה הביתה חברות שלי וצוחקת איתן כמה שבא, ואני הייתי זאת שמתחשבת בעצמי,

ולא סובלת את הצעקות המזויינות שלך!

איך את לא מבינה שאת מרחיקה אותי ממך,

שבכל יום אני רוצה רק יותר לעוף מהבית,

את יודעת מה? ממש לא מהבית.

כי את אבא אני אוהבת, ובגדול מאוד מסתדרת איתו,

ואני חולה על האחים שלי, ואם אני לא אראה אותם שבוע אני אמות,

אבל את הכל אני מוכנה לעזוב רק כדי לעוף ממך.

מהפרצוף הנוזף התמידי שלך,

מהחוקים המאודלאהגיוניים שלך,

מהרגשות אשמה הנוראיים שאת תמיד גורמת לי להרגיש,

מהאופי המזויין שלך, האשכנזי החמוץ, המרוחק והקר, הלא יודע לאהוב, זה שתמיד בטוח שאת זאת שתמיד צודקת, מהזוית ראייה שלך שאסור לך לתת אמון באנשים, בחשדנות המיותרת שלך, בקמצנות, בסגירות,

פשוט ממך.

ואת תמיד אומרת לי כשאני מדברת בכזו התרגשות על הצבא- "מעין, אל תרצי כלכך להגיד לצבא.. אל תסתכלי רחוק, יש לך עוד נעורים שלמים לחיות, עוד שנתיים שלמות.. נצלי אותם",

ולא מבינה, שאני רוצה כל כך לעוף מפה, ולא אכפת לי אם זה אומר לעוף לאיזו מפקדת נוראית בצבא,

כל עוד זה אומר לעוף ממך, המפקדת הנוראית מכולם של החיים שלי,

אני אעוף מפה כמה שיותר מהר.

ובשיחה שלנו, האחרונה, שאמרתי לך את זה, שאת רק גורמת לי כל פעם מחדש לרצות לעוף מהבית, ואמרת לי שאם אני רוצה לעוף כי אני לא אוהבת את החוקים שלך, אז בסדר שאני אעוף,

לא הבנת כמה הפסדת אותי,

כל כך הפסדת אותי...