מאחורי המסיכה.

נראה לי שאחד הדברים שאני אוהבת בעצמי זה שיש לי יכולת לראות בכל אדם משהו חיובי שאני אוהבת.

וקל לי מאוד להתחבר לאנשים ולהקשר אליהם ולרצות לשמוע על החיים שלהם.

אבל נראה לי שזו גם התכונה שהכי קשה לי בעצמי.

כי אני אוהבת מלא אנשים..

ואני מנסה ליצור איתם קשר, ואני מנסה להחזיק אותו,

אבל בכל הקשרים, זאת רק אני שמחזיקה אותם, את אותם קשרים.

כולכם,

אני יודעת שאתם אוהבים אותי, אני יודעת שאני חסרה לכם, כשאתם נזכרים בי פתאום,

כשאני שולחת לכם הודעה, או מדברת איתכם ואתם נזכרים בחיוך החמוד והאוהב שלי,     אז אתם נזכרים כמה הייתי חסרה לכם.

אבל לא תעשו שומדבר בנידון,

תמשיכו להיות פאסיביים,

אני אמשיך להיות היחידה שמחזיקה את הקשרים האלו,

עם כל האנשים שאני מאוד מחבבת,

עם כל האנשים שבאמת מאוד אוהבים אותי ואני יודעת שתמיד יהיו שם בשבילי בעיקר כי הם מאוד מעריכים אותי ואוהבים לדבר איתי.

אז איך אתם יכולים להסביר את זה ש...

שאין לי כוח להיות אתכם בקשר.

שאין לי כוח לאהוב אתכם,

שאני היחידה שמראה את זה?

כי אתם בחבורות שלכם הנפרדות,

ואני לא באף חבורה ספציפית,

אני קשורה לכולכם,

ואולי זה מה שמרחיק אותי מכם.

כי כל אחד מכם נמצא באיזור שלו,

ואני לא מסתובבת סביבכם כל הזמן,

אני לא נמצאת בכל מקום/פגישה/מסיבה/סביבה שכל אחד מכם יהיה בה,

אז אתם לא תחפשו אותי.

לא תצרו איתי קשר,    תשכחו אותי.

ולי כבר נמאס.

אני יודעת שאתם לא עושים את זה מחוסר אהבה,

אני פשוט לא מבינה למה אני מתעקשת, למה אני ממשיכה,   למה אתם לא מחפשים אותי,

למה אתם שוכחים אותי.

ורק כשאני יוצרת קשר אתם נזכרים להגיד לי "אווווי מעין אני כלכך אוהב/ת אותך, מתגעגע/ת... חולה עליך... את מדהימה... אנחנו צריכים להפגש...."

אז דיי,    נמאס לי.

ומבחינתי?  אני מתרחקת.

מתרחקת מהאהבה האינסופית הזאת לכולם, מהניסיון לדבר עם כל אחד ולשמוע על הצרות של כולם, ולעזור ולתמוך.

רוצים אתם את הקשרים האלו? בואו אליי.

הפסקתי להיות אקטיבית.

עכישו תהיו אתם.

לא רוצים? לא צריך.

שלום.