לאט לאט נפגשים עם חברים. על מה מדברים? הם מדברים על העבודה, אולי הלימודים. מה אתה עושה? אנחנו מפתחים solution למערכות אוטומציה. איך הלימודים? הכל כרגיל, נהנה. שמעתם אותי? אני נהנה!!! אני לומד מתמטיקה ונהנה. "אוי כמה נחמד, יופי לך". איזו אדישות.
כל הצבעים נמחקו, אני מסתכל על לימור ומנסה לנחש מה היא הייתה כשהיא הייתה בתיכון. אערסית? חנאדג'ה? אולי פריקית? למה איכפת לי? אני לא יודע, כאילו נשאר בי הצורך הזה לסווג אנשים. מה שבטוח זה שבתיכון לא היינו מדברים. היום אנחנו יושבים בבית קפה בתל אביב חוגגים יום הולדת ל.. איך קוראים לה? איך קוראים לה ממש נחמדה, גם חבר שלה נחמד. גם חבר של לימור נחמד וגם חברה שלי נחמדה. כולם נחמדים, כולם אלעכיפאעק אני עדיין ילד בן 16 מנסה להיות מקובל בחברה. רק מה? להיות מקובל זה כבר לא לעניין. היום הטרנד הוא להיות בבית ושלא יפריעו לך, הולך לעבודה חוזר ישן ואוטוטו מתחתן. אין טעם לנסות להרשים אתה כבר מרשים. כולם נחמדים, כולם חושבים שאתה נחמד. מה אתה לומד? מתמטיקה!!! תנו לי בראש!!! נחמד, וואוו זה בטח ממש קשה. ממש קשה??? בטח שזה קשה. תגידו לא מפריע לכם שאני לא עובד? לא רוצים לצחוק עליי קצת?
למה אני ממשיך ללמוד את זה? אני מת על זה, אני חולה על זה, אם יושבת לי משוואה בראש אני לא הולך לישון. אם המרצה נתן תרגיל אני יכול לא לדבר לא לאכול ולא לשתות. אני הופך לזומבי עד שאני פותר את התרגיל ואף אחד לא מפסיק אותי, החברה בסדר. אני בסדר, עסקים כרגיל.
עם לימור עוד מילא, בטוח הייתי מחליף איתה מילה או שתיים בתיכון. אבל סיוון: סיוון זה האנטי-תזה אליי. נראה לי שגם היא תקועה באיזו פאזת תיכון. הבחורה הפכה להיות מלכת האוניברסיטה, שכבה עם חצי מהפקולטה להנדסה ובכל זאת לא יצא לה שם של זונה. היינו ביחסים קורקטים, אפילו טובים, בתיכון זה בחיים לא היה קורה. פתאום הבנתי שזה בסדר, שאפשר לדבר כבר עם כולם, שעכשיו אני בסדר, ממתי זה בסדר לדבר עם כולם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
