ברבי בתוך חיים מפלסטיק

הבטחתי לכם שלשום שאני אכתוב פוסט על יום השואה.

התחלתי לכתוב, אבל אז הפסקתי.

כי זה פשוט כ"כ הגעיל אותי.

הגעיל אותי שמקדישים לזוועה הזאת ר-ק יום אחד בשנה.

מוציאים כ"כ הרבה כסף על הטקסים המפגרים האלה, ולניצולי שואה? כלום.

מביאים לחלק מהם איזה 200 ש"ח בחודש.

איך לא מתביישים?

כי בסך הכל, הם אלה שבגללם אנחנו כאן היום, והם אלה שהקימו את המדינה שלנו, והם אלה שסבלו, ואיבדו הכל (משפחה, בית, צלם אנוש), ועברו כ"כ הרבה זוועות בחיים - ובסוף לא מחזירים להם כלום.

כמעט כולם חיים מתחת לקו העוני - בלי בית, בלי כסף, בלי משפחה.

וזה מרגיז אותי שזה ככה.

ושזה הסך הכל שמקדישים ליום החשוב הזה.

כי אנחנו חושבים על זה רק באותו היום. והם פשוט לא ישכחו.

אני יודעת שאני אזכור - ולא אשכח.

אני יודעת שאני אכעס - ולא אסלח.

~ יהי זכרם ברוך ~

ועוד דבר קטן, שאם כבר מדברים.

חבר מהכיתה שלי סיפר לי שסבא שלו הוא יו"ר חסידי אומות העולם בישראל.

והזמינו אותו לטקס מיוחד ומכובד בירושלים.

בטקס כל חסיד אומות העולם, היה צריך להניח זר פרחים (מהאלה העגולים האלה, אתם יודעים) על האנדרטה של הנספים.

באותו היום של הטקס, בצהריים, התקשרו אליו מארגני הטקס, ובקשו ממנו לקנות בעצמו את הזר שהוא אמור להניח, כי אין להם מספיק כסף.

הוא קנה זר והגיע לטקס. ואז הוא ראה כמה כסף מבוזבז שם על כלום.

ואני רק רוצה לשאול, זאת לא חוצפה ?