לפני שנתיים, קיץ 2006, התחלתי לבנות לי חומת לבנים, ואחרי חודש-חודשיים החומה עמדה, גבוהה ומוצקה, איתנה לעמוד בכל מגרעות העולם.

חומת לבנים שאני עצמי מצאתי, אני עצמי בניתי, יישרתי וחיזקתי, אני עצמי החלטתי איזו לבנה תהיה חשובה יותר עבורי, אותה חומה שטיפחתי וגינדרתי- התמוטטה עליי ומעכה אותי באותן לבנים, שאני עצמי אהבתי.

"מי, קסי? היא ממש נהייתה זונה, יושבת עכשיו בהיכל..."

דבר שנודע לי באיחור של חודש-חודשיים, מה חבריי הוותיקים מדברים עליי כשהאוזניים המחוררות שלי לא שומעות.

קבוצה נלוזה של אנשים רכלנים מתוסכלים, שעד שהם לא יגידו כמה מילים רעות על כל נפש חיה שהם מכירים, הם לא ירגישו סיפוק.

נאמרו דברים רבים על מנת להרגיע אותי, לרסן את רוחי הזועמת -

"הם לא שווים את זה, תשכחי!"

"הם חבורה של מתוסכלים מינית!"

"הוא סתם מתפוצץ מכעס שעזבת אותו!"

"הם קנאים!"

"הם היו מתים שתסתכלי עליהם שוב!"

אולי הדברים שנאמרו נכונים. אולי אפילו רובם. אולי כולם.

אבל מה שגורם לי לפרפר מאכזבה היא הצביעות. הם המשיכו לחייך אליי, להריץ איתי בדיחות, לקדם את פניי בחיבוקים ונשיקות- כשמאחורי הגב, בלי ידיעתי, דנו על כל המגרעות שלי מכל צד אפשרי.

חשבתי שאחרי יותר משנה, נוכל באמת להישאר ידידים.

חשבתי שתהיה בוגר מספיק, אחרי הכל, בן 19.

חשבתי שהכרנו טוב מספיק, בשביל שתכבד אותי גם אם אנחנו לא זוג.

חשבתי שתעריך את זה שלא פתחתי פה גם מאחורי הגב שלך לכל מי שרק מוכן לשמוע- כי בהחלט יש לי מה להגיד.

חשבתי שאתה אוהב אותי.

חשבתי שהגענו להבנה לגבי הפרידה.

חשבתי שהיינו, כולנו, קבוצת החברים הכי טובים.

חשבתי שהחיוכים שאתם שולחים אליי לעולם לא יהפכו להיות צבועים.

חשבתי שאתם אוהבים אותי.

אז חשבתי.