היום הראשון של שנת הלימודים האחרונה נעץ בהווה שיניים.

באיזשהו מקום אני מניחה שהתגעגעתי לבית הספר, אך העובדה שצריך לקום ב7 בבוקר, לחכות בכיליון עיניים ליום בו אפשר יהיה לישון עד 8, לעשן בחשש מפני השומר הקירח שנראה כמו החוליה החסרה בתורת האבולוציה, כל אלה, מתגבשים לגוש שנאה שיוקד בנשמתו של כל תלמיד, ומעורר רצון עז לשגר את הבגדים התחתונים של ג. יפית לחדר ההנהלה.

אני וגלב נחגוג באוקטובר שנה, ואין ספור אנשים הבטיחו לנו מתנות.

לכל המבטיחים שמנסים לשכוח: ב20 לאוקטובר, כל המתחמק יועלו למוקד.

אגב, בגלל שאנחנו אנשים אטומים ולא יצירתיים בעליל, מי יכול להציע לנו דרך מקורית, רומנטית, עם קמצוץ סקס ושפע אהבה לחגוג את השנה שלנו?

..כלומר, אני זוממת דבר מה, אבל בשביל שהדבר מה הזה יצא לפועל, צריך כמות נכבדת של ניירות צבעוניים עם אנשים לבנים מתים מודפסים עליהם... נו ה.. ברח לי השם... הזה... נו... ה... אממ... כסף.

משרד החינוך, שמעותר באין ספור מגרעות וכישלונות, החליט להשקיע את כוחותיו ומשאביו המוגבלים בניסוח חוקים מדהימים למדי:

אסור לשים פלאפונים על השולחן.

זהו חוק אמיתי של משרד החינוך.

ואני שואלת?

מי שחוקק את זה הותקף קשות על ידי פלאפון?

העובדה שברגע שהפלאפון על השולחן, היכן שהמורה רואה אותו, לא מאפשרת לתלמידים לשחק בו או להתכתב דרכו, כנראה לא חודרת את תאי המוח הרעועים של יולי תמיר. מדהים.

כמו שיניב ציין בעוז רוח, בקרוב יבוהו פוסטים מרעננים על מורות עם כורי עכביש במקומות המוצנעים, עובש בשכל ומחסור מוחלט בלב.

עד אז, תהיו בריאים, תצחצחו שיניים פעמיים ביום, על תעשו ביד עם נייר זכוכית ותאהבו את אמא.