הארות עיניים רבות התמזגו איתי לאחרונה בזכות אנשים שונים, ככה שהתחלתי להבין את המתרחש סביבי קצת יותר לעומק.
אני יושבת עם כאב גרון וצרידות איומה, מתאבלת על המציאות עם סיגרית לייט זולה ונחותה, בקבוק מים מינרליים של שני ליטר שאבא קונה רק כי הם במבצע, כלב נוחר מצד אחד ומאפרה עולה על גדותיה מהצד השני, ומגיעה למסקנות.
אין בי טיפת חרטה על בחירות מסויימות שעשיתי, אנשים מסויימים שמחקתי, אבל שאר החברים שלי כנראה לא מגיעים לאותן מסקנות.
הם מסרבים להאמין ולהבין שניתקתי קשר עם אנה כי אני לא סובלת אגואיזם, נצלנות ושקרים.
אולי חלק מהחברים שלי לא מבינים, למה לא דיברתי עם אנה? למה לא התיישבנו על כוס קפה ועוגה ודנו בכל הבעיות?
אני אענה.
פחדתי שאני אתחיל להקיא מגועל אם אצטרך להסביר הכל, לעבור סעיף סעיף.
אין בי טיפה של געגוע או חרטה, הרבה יותר שקט וטוב לי עם החברים הקרובים לי באמת.
עוד נקודה שעליה לוחצים אנשים לחיצה עיוורת, "תשלימו!"
העניין בי, שאולי רק לילך מבינה אותו כמו שצריך, שמאוד קשה לשבור את הסבלנות שלי ולעורר בי רצון לריב, יותר קשה לגרום לי לא לרצות להשלים עם הבן אדם ועוד יותר קשה לגרום לי לסלידה בכל פעם שאני מביטה באותו אדם.
ואחרי מצב כזה, גם במידה ואי פעם נשלים, לעולם לא יחזור להיות כמו קודם. זו תהיה חברות קש הבנויה בעיקר על העמדות פנים, וזה הדבר היחיד שאני צריכה.
היה רק עוד מקרה אחד של ריב כזה אצלי, ובו לא דיברתי עם אותה אחת שש שנים.
מעולם לא נתתי כל כך הרבה אמון בבן אדם שהכרתי זה עתה, ומעולם לא קרה מצב שאחרי חודשיים הגעתי איתו למצב של אמון בדרגה שמספרים אחד לשני הכל.
תמיד פחדתי לעשות את זה, כי היה לי איזה חשש שאני אריב עם אותו אדם, ואז כל הפרטיות שלי תהיה תלויה לפני כולם, וכולם יוכלו לקרוא בה.
וכשלבסוף אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להמשיך לא לתת אמון באנשים, שאני חייבת להתחיל לסמוך גם על אנשים חדשים, הגורל הוכיח לי שבאנשים אסור לבטוח.
בזכות קומבינות שלא יאמנו, זיכיתי את עצמי בחופש של שלושה ימים, ואתמול יצאתי לחנות המסטיקה בסמילנסקי, שתהווה חלק ניכר מהסרט שלי בתקשורת.
המפיק שלי, מר. אלכס-פנים-חמוצות החליט שהוא מצהיר על מלחמה כנגד הכישרון ושיקול הדעת שלי, והגיע למסקנה שהסרט שלי דבילי, בלתי אפשרי לעשיה ולא מעניין.
מי שמכריז מלחמה על שלוות הנפש שלי יקבל אחו שלם בתוך הרקטום.
בכל אופן, אחרי החנות מיסטיקה, שבה פחות או יותר התחננו בפני שאעשה סדנת תקשור, הלכתי להיכל, השתעממתי, אז נגררתי עם ליאנה ומניה לוויטליק.
בהתחלה הייתי בטוחה שאני אשב בצד ואמרח חיוך מזוייף על הפנים, אבל היה מאוד נחמד.
ליאנה ומניה הלכו אחרי זמן קצר ובמקומן הצטרף גלב.
ורק כשוויטליק הקריא לי כמה פואמות שלו והתחלה של סיפור, הבנתי לבסוף מה הבעיה שלי בכתיבה.
בכל פעם שאני מתחילה לכתוב סיפור אמיתי ומסתכלת על התוצר ההתחלתי, אני חוטפת בחילה ובבושה זורקת את הדפים לזבל. תמיד, ראיתי שבסיפורים משהו חסר, אך לא יכולתי להצביע על דבר ספציפי.
למרות שייתכן וויטליק לעולם לא ידע זאת, אך בזכותו הבנתי את הטעות שלי.
הייתי יכולה לפרט כאן, אבל לחשוף את המגרעות שלי, רבות ככל שיהיו, לא נכנס לרשימת האטרקציות שלי.
עוד מסקנה.
התבגרתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
