אני מנסה לכתוב פרק.
אין לי מוזה אבל אני מריגשה שאני חייבת.
בפרק הקודם:
הלכנו לחדר לארוז ועלינו על האוטובוסים הבייתה.
כל הנסיעה הייתי בלחץ מההגעה הבייתה, אמא בכלל זוכרת שאני מגיעה היום?
לא, היא לא זכרה. הגעתי לבית והוא היה נעול וחשוך, הלכתי לשכנים לבקש מפתח, נכנסתי פנימה, פרקתי את התיק והלכתי לישון.
"אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה"צרחה נשמעה והתעוררתי בקפיצה
פרק 17:
"מישהו פרץ לבית!! מישהו פרץ לבית!! למה הוא לא נעול?! אני בטוחה שנעלתי אותו!"שמעתי קול נשי צורח בהיסטרייה
"תרגעי מתוקה, יכול להיות ששחכת, מיהרנו החוצה" קול גברי הופיע פתאום
'אני בבית הנכון?' חשבתי לעצמי, ממתי יש גבר בבית?אבא חזר מאנגליה?אין מצב!
ירדתי למטה וראיתי את אמא עומדת בכניסה, לבנה כמו סיד ליד גבר גבוה, דיי שרירי, עם שיער שטני ועיניים... לא יודעת, לא הצלחתי לראות.
היא השעינה את ראשה על חזהו ונשמה בהיסטריה בזמן שהוא ליטף את שיערה ולחש לה דברים.
"אהמ אהמ"כיחכחתי בגרון ואמא מיד קפצה והסתכלה עליי ונהייתה עוד יותר לבנה! לא חשבתי שזה אפשרי.
"מה את עושה פה?!?!" היא צרחה
"תודה אמא, גם אני אוהבת אותך"אמרתי בציניות
"שירה אני רצינית! את לא יכולה להופיע סתם ככה! ברחת מהפנימיה?!?!"היא התקרבה אליי ואני נסוגתי
"אמא תתאפסי! חופש סוכות!שחררו אותנו! הודעתי לך לפני שבועיים!!" הפעם היה תורי לצרוח
היא התיישבה על הכיסא במטבח ונאנחה, היא טמנה את ראשה בין הידיים והניחה אותם על השולחן, כמו ילד קטן שעייף ומאלצים אותו לשבת ליד השולחן.
"רונית את רוצה שאני אכין לך תה?" הגבר שאל, במשך כל הריב שלנו הוא עמד מהצד ונישען על הקיר ועכשיו הוא התקרב אליה והניח את היד על גבה.
"כן,תודה" היא הרימה את הראש וחייכה אליו. ואז הסתכלה עליי ונמחק לה החיוך.
"אני יכולה לחזור לפנימייה אם אני כ"כ מפריעה לכם.. יש הרבה ילדים שאין להם לאן לחזור כי הם באו ממשפחות הרוסות אז הם נשארים שם, לא תהיה בעיה שגם אני אשאר שם" אמרתי לה בעצבים
"את-לא-באה-ממשפחה-הרוסה"היא אמרה לאט לאט ובלחש
"כן בטח" אמרתי
מישזהלאיהיה הביא לה כוס תה והיא שתתה לאט
"את בסדר?" הוא שאל בקול דואג
"כן ,כן, עכשיו כן"היא שוב חייכה אליו וכשהפנה את המבט אליי חיוכה נמחק.
"טוב די! אני עולה לארוז חזרה" התחלתי להתקדם לכיוון המדרגות
"את לא אורזת ולא נעליים! בואי הנה!!"היא שוב צעקה
"מה הבעיה שלך?!?!?!?!?"אם היא צועקת גם לי מותר.
"אם כבר הגעת אז תישארי."
"איך שבא לך.."פניתי אליה ואז הפניתי את הראש אל מישזהלאיהיה"אני שירה דרך אגב"
"רון, נעים מאוד"הוא הושיט יד ללחיצה ואני פשוט הסתכלתי על היד שלו במבט מזלזל אז הוא החזיר אותה לגב של אמא
"אז..על תקן מה אתה פה?"התחצפתי, כרגיל
"שירה אל תהיי חצופה!"אמא נזפה בי אבל לא הרימה את הקול, כנראה אזל לה הכוח
"סליחה" אמרתי בציניות
"הוא החבר שלי"אמא ענתה במקומו
"מתי זה קרה?!" הקול שלי הפך לצווצני ומוזר
"לפני חודש"
"וכבר הוא גר פה?!?!"שוב הקול הזה
"הייתי צריכה לספר לך"היא אמרה בטון מיואש
"נכון, היית צריכה" אמרתי בטון עצבני ביותר
עליתי למעלה וטרקתי את דלת החדר
ארזתי את הבגדים חזרה לתיק , שמתי אותו על הגב ויצאתי מהבית
עד כאן הפרק.
יצא דיי חופר..
אין יותר מידי מתח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
