בפרק הקודם:

נכנסתי לפנימיה והיא הייתה דיי ריקה, כמה ילדים הסתובבו שם אבל לא הרבה כמו תמיד.

נכנסתי לחדר והייתי המומה ממה שראיתי..

פרק 19:

כל הארון שלי היה על הרצפה! כל הבגדים(שהשארתי בפנימייה) היו מפוזרים בחדר, הקופסאת תכשיטים שלי(שכוללת בעצם שרשרת אחת או שתיים, טבעת שקניתי ממש לפני שהגעתי לפנימייה, עגילים בצורת גיטרה ועגילי חישוק קטנים כאלה) הייתה זרוקה הפוכה ולא היה סביבה אף תכשיט.

תום ולורה הלכו לבתים שלהם לחופש, מי יכל להיכנס לכאן?!

החלטתי לא לגעת בזה וללכת לחווה שתטפל בזה.

שהגעתי למשרד שלה היה על הדלת שלט "בחופשת סוכות, נא לפנות לחדר הסמוך", הלכתי לדלת שליד ודפקתי על הדלת. "כן?" נשמע קול של אישה מבוגרת. נכנסתי לחדר והוא היה דיי חשוך, מנורת קריאה קטנה דלקה לצד מחשב שעמד על שולחן גדול שנראה מאוד עתיק והאישה ישבה על כיסא משרדי ליד השולחן.

"אממ... היי.. אני מצטערת להפריע לך אבל יש לי בעיה קטנה" אמרתי בהיסוס

לפתע האור בחדר נדלק לחלוטין, כנראה יש מתג קרוב לשולחן.

"במה אני יכולה לעזור לך?" היא חייכה אליי

"אני חזרתי עכשיו לפנימייה, החופשה שלי בבית לא הסתדרה כל כך טוב וכשנכנסתי לחדר גיליתי שהוא הפוך לגמרי"

"הפוך?"

"כל הדברים מפוזרים על הריצפה"

"הבנתי"

הסתכלתי עליה למשך עוד כמה שניות בלי לומר מילה עד שלבסוף נמאס לי

"אז..? מה את מתכוונת לעשות עם זה?"

היא לחצה על כפתור בטלפון ואמרה "אבי בוא לחדר שלי בבקשה"

אחרי 2 דק' בערך נכנס לחדר גבר בסביבות גיל ה40

"כן? מה רצית?"

"לגברת הצעירה יש בלאגן בחדר, גש איתה ותראה מה הבעיה"

הוא הינהן וסימן לי לצאת.

"תודה" אמרתי לה ויצאתי.

אבי ואני הגענו לחדר, כשפתחתי את הדלת ראיתי את לורה עומדת בחדר ומרימה את כל הדברים.

"לורה?!" היא קפצה כששמעה את קולי.

"שירה?! מה את עושה פה?" היא נראתה מבולבלת

"אני אשאיר אתכן לבד" אבי אמר ויצא

"רבתי עם אמא שלי אז חזרתי לפנימייה, מה את עושה פה?!"

"אני..אהה...פשוט ש.." היא התחילה לגמגם

"בסדר, אל תסבירי למה את פה אבל בא לך להסביר את הבלאגן?"

"רבתי עם חן"

"חן?"לא הבנתי

"אח שלי"

"אח שלך?!?"

"טוב נו מה?! נהיית תוכי?"

"מצטערת אבל אני לא מבינה שומדבר"

"יש לי אח בכיתה י"א שלומד פה בפנימייה, קוראים לו חן ויש לו בעיה בשליטה על העצבים שלו"

היא התיישבה על המיטה שלה ונאנחה בכאב

"הוא שמע שיש לי חבר והתעצבן, אז הוא בא לפה וצעק עליי, צעקתי עליו חזרה אז הוא עוד יותר התעצבן והתחיל להעיף דברים ובסוף גם העיף לי מכה לצלעות ונפלתי על הרצפה"

"בגלל זה קשה לך לשבת?"

היא הנהנה

"ההורים שלכם יודעים שהוא כזה?"

"בגלל שהוא כל כך אגרסיבי שלחו אותו לפה, הם קיוו שזה יעזור לו, זה רק הפך את המצב ליותר גרוע, הוא אף פעם לא הרים עליי יד"

"עד היום"

"גם היום זה היה בטעות, הוא הניף את הידיים בעצבים והתקרבתי יותר מידי"

"את חושבת שזה שבר?"

"די שירה, אני מרגישה כמו בחקירה משטרתית, עזבי אותי עכשיו.. לכי לאכול כשתחזרי יהיה פה מסודר"

"מה פתאום! אני ארים הכול! לכי תנוחי"

היא הסתכלה עליי במבט מהסס ובסוף נשכבה במיטה, סידרתי הכול והלכתי לאכול.

כעבור 7 ימים

תום חזר לפנימייה וכך גם שאר הלומדים בפנימייה.

ניסיתי לשכנע את לורה שתכיר לי את חן והיא סירבה שוב ושוב.

באיזה שיעור אנגלית ישבתי ליד תום וממש שיעמם לנו אז התכתבנו על איזה דף בסוף המחברת שלי:

"תגיד.. ידעת שללורה יש אח?"

"כן בטח, בי"א, יש לה גם אחות תאומה-לא זהה"

"מה? למה אני לא ידעתי את כל זה?"

"כנראה שלא שאלת.."

"הייתי אמורה לשאול?! אתה שאלת?"

"כן"

"על מה כן?"

"שניהם"

הימים חלפו לאט לאט ולא קרה משהו מיוחד.

לורה ואני החלטנו שלא לספר לתום על מה שקרה בחופש..עד יום אחד שפשוט לא הייתה לנו ברירה..

ממ..זהו. לא אהבתי את הפרק בכלל.

אני לא במצב רוח כ"כ טוב אז יצא פרק חופר וגם דיי מדכא לדעתי.

למה כשאני אמורה הכי לשמוח אנשים מבאסים אותי?