פילבוקס

את ירדן, 18, אני מכיר כאחד מקוראי הבלוג. בשבועות האחרונים, או שמא חודשים, אנחנו מדברים פה ושם. תחילה במייל ואחר כך גם במסנג'ר, אם כי לא נפגשנו היות וירדן מתגורר רחוק ממרכז הארץ. השבוע הודיע לי ירדן כי הוא יזדמן למרכז לכמה סידורים וישמח להפגש איתי. גם אני שמחתי להפגש עם הצעיר הבלונדיני הבהיר הזה, אם כי תהיתי כיצד נצלח את הפער בין הוירטואלי למציאות.

כשנפגשנו ירדן נראה כאילו הוא מופתע או אפילו קצת בהלם. תהיתי אם אני נראה שונה כל כך ממה שהוא ציפה או מה, אבל  בסופו של יום הוא הסביר לי שהוא פשוט התרגש שזה באמת קורה, שהוא אכן פוגש אותי. בעיניו אני איזה סוג של סלב, אבל אמרתי לו שכמו שהוא ראה אני לא סלב ולא קרוב לזה בכלל אלא סתם אדם רגיל מהישוב.

אני, לעומת זאת, ראיתי מולי צעיר חמוד מאוד [מה חמוד? מקסים!!!] ובעל עיניים מהמיוחדות ביותר שנתקלתי בהן מעודי. עיני חתול היו לו, בעל צבע לא מוגדר הנע בין ירוק לצהוב, אבל עיניים כאלה שחודרות עמוק ויפות עד מאוד. כשישבנו שם אמרתי לירדן שהוא מזכיר לי חתול. אני משער שהוא חשב שאמרתי זאת בגלל עיניו החתוליות המיוחדות, אבל האמת היא שזה לא רק בגלל העיניים. פשוט מאוד, כל זמן הפגישה רציתי ללטף אותו כמו שמלטפים את פרוותו הרכה של איזה חתול פרסי מהודר או חתול סיאמי מתפנק, אבל לא עשיתי זאת.

למרות גילו, ירדן לא היה איזה ילדון, כלל וכלל לא. הוא נראה ונשמע בוגר לגילו והתגלה כבחור נבון, דעתן, מנומס ונעים הליכות. השיחה קלחה והשעות חלפו ביעף. היתה שיחה גלויה למדי שמטעמים של שמירת פרטיותנו אני נמנע מלהכנס לפרטיה, אבל לא היה מדובר בה על שום ענינים שביני לבינו כי פשוט לא היו ענינים כאלה.

אמנם ירדן הוא בחור לטעמי, אולם פער הגילים ביננו גדול למדי ולא הרגשתי שהוא מחפש שיקרו ביננו ענינים כלשהם שחורגים משיחה בלבד, אז שמרתי את הידיים שלי בכיסים. אך לפני שיקומו הקוראים להעניק לי צל"ש-שלא-מגיע-לי על איפוק, עלי להוסיף ולציין שאני לא כל כך בטוח שאכן הידיים שלי היו נשארות בכיסים אם לא היה מפריד ביננו שולחן רחב בבית הקפה בו ישבנו, אם כי כמובן צריך שניים לטנגו.

האמת שלמרות שאני אדם חם שאוהב מאוד חושניות ומגע, אני גם ביישן ועצור למדי, עד כמה שהדבר ישמע מוזר. אני פשוט נלחם נגד המעצורים האלה והביישנות הזו, אבל עדיין צריך רמז לפני שאני עושה צעד בכיוון שיכול להתגלות כמשהו מופרך לגמרי.

כשנפרדנו לבסוף בתחנת האוטובוס, יצאתי מהרכב ונתתי לו חיבוק פרידה חמים וקצר, ואמרנו שלום זה לזה, עם מחשבה שאולי נפגש שוב איכשהו.

"אתה מגיע לסביבה שלי לפעמים?" שאל ירדן.

"בשבילך אני אגיע" אמרתי לו בחיוך לפני שנפרדנו ואולי זה גם יקרה.

אסיים ואומר רק שירדן הוא בחור מפתיע לטובה, שיכול להיות גאה בעצמו, מילה של פילבוקס. התלבטתי קצת איזה שיר להקדיש לירדן, אבל מכיוון שהשראת החתולים נחה עלי, החלטתי לבחור בשיר The Rum Tum Tugger על החתול הסקרן מתוך המחזמר Cats של אנדריו לויד ובר משנת 1981: