האופן שבו הסתיימו הענינים עם דותן הותיר אותי מוטרד, כועס ומאוכזב. לא הצלחתי למצוא מרגוע לנפשי מכך שלא ממש דיברנו והכל הסתיים באי הבנה וקצר בתקשורת. היה חסר לי closure. מצאתי את עצמי מנסח אליו מכתבים דמיוניים בעת נסיעה ברכב או בהייה בטלוויזיה. מכתבים בהם אמרתי להם את כל מה שהוא לא נתן לי הזדמנות לומר. מכתבים בהם הסברתי לו את כל מה שהוא לא נתן לי להסביר. באותם הרהורים נכתבו המכתבים ונרקמו, אך כשהגעתי כעבור כמה שעות למחשב, פתאום איבדתי את החשק לכתוב.
ידעתי גם אם אכתוב, זה לא ישנה כלום. ידעתי שאני צריך להפוך דף ולהמשיך הלאה, אבל כל עוד הדף האחרון בסיפור שלנו היה שגוי, עקום ומעוות, לא יכולתי להפוך אותו. אחרי שעברו כמה ימים בהם גלגלתי במוחי מכתבים שלא נכתבו, החלטתי שהדרך היחידה שאוכל להפוך את הדף יהיה לכתוב אותו, ברור בהיר ונכון כפי שאני רואה אותו, ואז ישבתי לכתוב לדותן.
כתבתי הבהרתי והסברתי מה היה מהצד שלי ומה התמיהות שלי לגבי מחשבותיו ומעשיו. ניקיתי את הסיסטם מכל מה שדותן לא נתן לי לנקות ושלחתי אליו את המכתב באטרף. בפתח הדברים אמרתי לו שאני לא כותב כדי לשנות משהו, אלא רק בגלל שאני לא יכול להשאר רגוע עם האופן המכוער שבו הסתיימו הדברים. רציתי שידע את מה שלא הצלחתי להסביר לו באותם סמסים אחרונים קצרים ומקוטעים ורציתי שידע גם כי הענין שביננו נגמר גם מבחינתי, בגלל האופן בו הוא לא היה מוכן לדבר כשהתעוררה מחלוקת ביננו.
אינני יכול להכנס לפרטים של מה היתה המחלוקת, אבל יש משהו שאני בכל זאת רוצה לצטט והוא מה שכתבתי לדותן בסיומו של המכתב, כי לדעתי זו אחת הרעות החולות שנתקלתי בהן לא פעם. אנשים הפסיקו להקשיב זה לזה, האדישות וחוסר האכפתיות השתלטו על התקשורת, או שמא יש לומר העדר התקשורת. ואלו הדברים:
"בעיני הקשבה ותקשורת היא הכל. מבחינתי, אני לא יכול להיות בקשר עם מישהו, שיהיה המקסים ביותר מכל בחינה אחרת, שאינו מוכן להקשיב ולנהל שיחה הוגנת ופתוחה פנים אל פנים, או לכל הפחות בטלפון. מחלוקות ואי הבנות פותרים או מנסים לפתור בשיחה. זו דרכי וזו תפיסת העולם שלי.
אם לא מצאת בליבך את היכולת להקשיב לי, למרות שהבטחת. אם דרך התקשורת היחידה כשאתה כועס היא סמסים [אמצעי תקשורת השנוא עלי ביותר] בלי נכונות לשבת לדבר ולנהל שיחה כבני אדם, אז כנראה שבאמת הגענו לנקודת האל חזור.
אני אשתדל לשכוח את רגע הפרידה ואת האופן שבו הוא קרה ולזכור את כל הטוב, הנועם, הכייף והעונג שהיה לי להכיר אותך, בחור מקסים שכמוך [חוץ מהרגעים שאתה כועס...] ואני מקווה שגם לך ישאר זכרון טוב מהתקופה שהיינו ביחד.
אהבתי, כאבתי, עזבתי. היה שלום ותודה על הדגים."
לא ציפיתי שדותן יכנס לגופו של ענין. חשבתי שאולי אזכה להתעלמות מוחלטת ואולי לתשובה נזעמת אבל דותן, ענה בזו הלשון:
"אני לצערי לא אקרא את זה. לא מזלזול בך חלילה, אלא, כי כזה אני הגדרת יפה..כן לא..שחור לבן..
רק טוב לך."
תשובתו העידה כי בניגוד לאמור בה הוא קרא לפחות חלק ממה שכתבתי לו. חבל שלא קרא עד הסוף, כי הוא פספס את העיקר, אבל זו הבחירה שלו. הדף האחרון בסיפור שלנו נכתב ולפחות עכשיו הוא נקי. הפכתי את הדף ואני משתדל להמשיך הלאה. הזכרון עדיין חד, גם הכעס, אבל הם בטח ילכו ויתעמעמו עם הזמן.
הפעם יש לי שיר שלום אחרון לדותן: James Morrison - The Last Goodbye, משנת 2006:
I don't believe you
And I never will
Oh I can't live by your side
With the lies you've tried to instill
I can't take anymore
I dont have to give you a reason
For leaving this time
Cause' this is my last goodbye\
It's like I hardly know you
But maybe I never did
It's like every emotion you showed me
You kept well hid
And every true word that you ever spoke
Was really deceiving
Now I'm leaving this time
Cause' this is my last goodbye
I've gotta turn and walk away
I don't have anything left to say
I haven't already said before
I've grown tired of being used
And I'm sick and tired of being accused
Now I'm walking away from you
And I'm not coming back
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
