בכרטיס של אורי, 30, כבר נתקלתי בניק כזה או אחר שלי, שמחקתי זה מכבר, אבל מלבד תמונותיו לא זכרתי כלום. אני מניח שלא התאים לי בזמנו כי פעם המראה הערסי חטוב שחום הזה לא ממש היה כוס התה שלי, אבל דברים משתנים. כשאורי פנה אלי בבוקר היום האחרון לשנת תשע"א, הסתכלתי שוב על תמונותיו ומצאתי משהו מושך במראה החטוב שחום שלו עם הבטן השטוחה והקעקוע המגרה. אחרי שעה קלה הייתי אצלו רק כדי לגלות שהבטן השטוחה כבר אינה שטוחה כל כך וכי המראה הכללי שלו התנפח באיזה 10 קילו ואי אילו שנים לעומת התמונות הסקסיות. אבל באתי חרמן ולאורי היו ידיים חלקות ומגע נעים, אז זרמתי עם זה למרות שניחוחות העשן שאני לא כל כך אוהב עלו ממנו. גם ההתלהבות שלו מהזין שלי הוסיפה. זיינתי אותו חזק והוא נאנק מהנאה עד שהשפריץ בעוצמה מפתיעה. נמאס לי לטחון אותו, אז הפכתי אותו לבטן, הורדתי את הקונדום וזיינתי לו את החריץ עד שגמרתי. למחרת הוא פנה אלי שוב ואחרי ברכות שלום אמר שהוא חרמן. לא הגבתי. אני לא אוהב לעשות את זה, אבל לא בא לי לזיין אותו שוב. אם אורי יפנה אלי שוב אני אומר לו שהיה סבבה אבל שזה ישאר משהו חד פעמי. אין טעם למשוך אותו בהתחמקויות. אם יבוא לי על המראה השחום חטוב מעושן הזה, אז אני מכיר גרסה מוצלחת יותר, חטובה יותר ונעימה יותר שלו, שלאחרונה אני יכול לזיין באופן די קבוע, אז המשבצת הזו סגורה. הסתיימה תשע"א.
רציתי לפתוח את השנה החדשה עם דני, אבל דני שבא מבית דתי ועדיין לא ממש דתל"ש, אמר לי: "לא, בוא ניתן לחג להסתיים קודם, זה זמן שבו נחרצים גורלות". אז את גורלו של בחור יהודי מאמין כמוהו אני לא רוצה לדון לכף חובה ואולי הגורל הוא זה שזימן לי דווקא באותו יום את רמזי, 25, הדרוזי החמוד רזה שחום חלק וסקסי עם הישבן הקטן והמדליק. את רמזי פגשתי לראשונה בימיו הראשונים בת"א לפני כשנתיים ונפגשנו שוב כעבור חצי שנה. שני המפגשים זכורים לי כחווית סקס מעולה, אבל בשנה וחצי האחרונות לא יצא לנו להפגש. ביום הראשון של שנת תשע"א זה קרה. רמזי אמר לי שהוא מתארח אצל מישהו ושאל אם בא לי להצטרף. כשהגעתי לשם, ראיתי שהגבר המבוגר שהוא היה איתו ממש לא היה לטעמי, אבל הוא היה שתוי מדי ומעושן מדי כדי להיות ממש פעיל ולא הפריע כל כך. רמזי רק מצץ לו, מצץ לי, מצץ לשנינו יחד ולבסוף טחנתי את רמזי טוב טוב כשהוא מוצץ לאיש ההוא שאפילו בקושי עמד לו הזין. השתדלתי להתעלם מהאיש השלישי ולהינות כמו שצריך מישבנו הקטן והחמוד של רמזי עד שגמרתי בכייף. כשאני חושב על רמזי מלפני שנתיים שלא הכיר אף אחד בת"א ומה נהיה ממנו היום, קצת עצוב לי. בחור נאה כמוהו היה צריך להגיע למקומות טובים יותר ממה שהגיע בביצה התל אביבית הטובענית. באותו יום פתחתי לרמזי את הצורה חזק ועמוק, ופתחתי גם את זיוני שנת תשע"א.
ואחרי כל זה עבר הרהור של עצב בליבי, למה דותן כבר לא. למה זיון סוף השנה, זיון תחילת השנה וזיוני כל השנה לא יכלו להיות איתו. דחקתי ממני את המחשבה הזו. יש להשאיר את העבר בעבר ואין טעם להכנס לניתוחים וחפירות. הוא כבר לא, ואני לא יכול לעשות שום דבר בקשר לכך. היה, עבר, נגמר. מחיתי דמעה והמשכתי עם הכאב הלאה. הפעם לא אתן לכאב להפוך לסבל ולסבל להפוך ליסורים כמו בפעם הקודמת שזה נגמר. הפעם לא אהיה זומבי במשך חודשים על חודשים. הרפיתי, אם כי לא נרפאתי.
ולשנה החדשה ולדותן שכבר לא יהיה איתי למרות כל התקוות והציפיות, אני מקדיש את השיר המקסים - New Years Day U2 משנת 1983:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
