המאוהב ישב מולי ועיניו הכחולות היפות עצובות וחוששות. הוא נראה כל כך יפה באותו רגע, עם התספורת החדשה והיפה המחמיאה מאוד לשיער השטיני היפה שלו ועם גופו החטוב הבהיר והחשוף המוצג בפני כאילו אומר לי "קח אותי" ולא מבין למה די. ממש בא לי לתת לו באותו רגע חיבוק ולומר לו ששום דבר לא השתנה ושיהיה טוב, אבל לא רציתי לשקר לו. אדם צריך שתהיה לו מילה.
"אז זהו? סיימנו?" הוא שאל, כשהבחין בהעדר התשוקה מצידי ואדישותי היחסית גם כשמצץ לי וגם אחרי שרכב לי על הזין הזקור, מנסה בכל כוחו להדליק אש בגחלים שכבו מזמן. לא יכולתי לומר לו שכן ולא יכולתי לומר לו שלא, אבל השתיקה שלי אמרה הכל. שנינו ידענו שזהו, מיציתי. ניסיתי בעבר להתנתק ולהפסיק ביננו את הקשר המיני, אבל אחר כך ברגע של חרמנות או ברגע של פיתוי, שוב ושוב חזרתי לפיו המשתוקק ולישבנו החם והמזמין.
כבר זמן רב רציתי שנסיים את זה אחרי שזה שהפך להיות יותר מדי תובעני מצידו. העובדה שהוא התחיל להזדיין מחדש עם אחרים אחרי שנתיים שהיה רק איתי, היתה רק הטריגר ולא הסיבה האמיתית לכך. עכשיו, כשהוא לא תלוי רק בי ובגחמות שלי, היה לי יותר קל לעשות את זה.
"אפילו אם לא תגיד כלום, אני יודע" הוא אמר, כשלא יכולתי להוציא את המילים מהפה. נתתי לו עוד חיבוק פרידה ונשיקה צרפתית אחת קצרה וחזקה, שהיתה הנשיקה הראשונה והאחרונה שלנו במפגש הזה, בו הייתי קריר ומרוחק, ואמרתי לו שלום.
אחרי כמה זמן סימסתי לו שאולי פסק זמן הוא מה שיעשה טוב לשנינו עכשיו. "אולי" הוא השיב והוסיף: "אבל אם תתגעגע לחיבוק או נשיקה, אז תגיד. בכייף אפגש איתך לשבת בחיבוק לשתות קפה ולדבר." לא רציתי להשלות אותו ואמרתי שנוכל לשבת כמו חברים טובים אבל בלי ענין מיני, אך הוא סרב להרפות: "אבל כולל חיבוק ונשיקה". אני, שיודע מה זו נשיקה בשבילו וכמה תשוקה יש בה, עניתי: "בטח חיבוק, but don't push it..."
אולי זה בגלל המאוהב שחששתי לומר לו שדי ומספיק, ואולי בגלל דותן, שממש לא ברור מה קורה איתו ולאן הענינים איתו הולכים, אם בכלל וכבר שבוע שאני כל הזמן מתנדנד בין החשש לכתוב לו וכמה לכתוב לו [כדי שלא להציק] לבין לשתוק [שאולי יחשוב שלא אכפת לי], ואולי זה בגלל דני, התימני הבהיר עם העיניים הירוקות שכבר חודש וחצי לא מוצא זמן להפגש איתי אפילו שהוא מת, ממש מת [עלאק] להיות איתי על החוף בגעש תחת קרני השמש שתואיל בטובה להגיע בין רגעי החורף האלה, אבל כל פעם דוחה ודוחה ודוחה. ואולי זו סתם הרגשה כללית שלי שהכל נזיל, שאין מילה, שהכל על החול המתפזר ברוח. ואולי אני סתם אוהב את השיר המקסים הזה של שלמה ארצי ודודו טסה - לתת ולקחת:
"אדם צריך שתהיה לו מילה,
קצת מקום בעולם,
אהבה לא נשכחת.
וקול אמיתי לתפילה,
ורגע מושלם,
כדי לתת ולקחת,
ולא...לפחד מהפחד."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
