פילבוקס

הכרתי את שחר בפעם הראשונה בגיל 5 בגן שרה ומייד נקשרנו זה לזה מבלי לדעת שהקשר הזה יהיה כל כך ארוך ומיוחד. יחד שיחקנו בקוביות, ישבנו זה ליד זה בארוחת צהריים, יחד ישנו על המזרונים בגן היינו צמד חמד בלתי נפרד כזה. גם בשעות אחר הצהריים נפגשנו כמעט כל יום בגינה הגדולה ליד הבית להמשך משחקינו הרבים. כך עברו עלינו שנים של חברות טובה בבית הספר היסודי עד שהגענו לחטיבת הביניים.

בכיתה ז' הציעה לי גלי חברות ומשום מה הסכמתי אך היינו "חברים" רק שבוע ולא מצאתי בכך שום ענין ורק התגעגעתי לשחר במשך כל הזמן שהיא באה לבלות איתי אחרי הלימודים. גם לגלי נמאס אחרי אותו שבוע והיא נפרדה ממני וכאילו כדי להכעיס הציעה חברות לשחר וגם הוא הסכים. החברות שלהם נמשכה קצת יותר זמן. בקושי ביליתי עם שחר בזמן שהם היו חברים וזה היה חסר לי מאוד, אך עוד לא הבנתי למה. כעסתי על גלי שבאה להפריד ביננו אחרי 7 שנים שהיינו כמעט בלתי נפרדים וכעסתי עוד יותר כשראיתי אותה באחת ההפסקות בפינה הנסתרת שמאחורי השירותים מתנשקת עם שחר על הפה. איכס חשבתי אז, איך הוא מסוגל לנשק אותה בכלל. אבל עדיין לא הבנתי. בגיל 12 קצת קשה להבין, אך משהו לא נראה לי מתאים, משהו לא השתלב לי. אחרי חודש בערך שחר וגלי נפרדו לשמחתי הרבה אבל הקשר ביני לבין שחר כבר לא היה אותו דבר כי לשחר היה סוד. הוא לא רצה לספר לי אותו ואפילו הכחיש את קיומו אבל אני שהכרתי אותו כל כך טוב ידעתי שהוא מסתיר משהו.

הרגשתי ששחר מסתיר ממני משהו שלא נעים לו לספר, אך למרות ששאלתי אותו מה קרה, הוא אמר שלא קרה כלום ואין לו מה לספר לי. כששאלתי אותו על החברות שלו עם גלי ולמה הם נפרדו, הוא הסמיק ממבוכה אך סרב לספר לי דבר. למרות זאת לא רבנו ולא הפסקנו להיות חברים. להיפך, היינו חברים טובים מאוד ובילינו זה עם זה כל רגע פנוי, כאילו מנסים לפצות את עצמנו על הזמן האבוד שהיינו ב"חברות" עם גלי, אבל הסוד של שחר נשאר תלוי ביננו מאיים במסתוריותו ולא הפסיק להפריע לי למרות שניסיתי להדחיק את המחשבה עליו.

בהמשך השנה וגם בשנה שלאחריה נוצרו בכיתה שלנו יותר ויותר זוגות של בנים ובנות שהיו ב"חברות". הבנים כל הזמן היו מספרים בהפסקות או במלתחה של אולם הספורט עם מי הם כבר הצטרפתו, מי נתנה להם לנגוע לה בחזה ועוד כאלה סיפורי התמזמזות ראשונים של תקופת חטיבת הביניים. זירת הסיפורים היתה בעיקר במלתחות לפני או אחרי שיעורי ספורט ושמתי לב שהבנים שלא היו להם חברות די התחרמנו מהסיפורים האלה והזינים שלהם ממש התעוררו מכך, כמעט כולם חוץ ממני ומשחר. היינו כבר בכיתה ט' אך משום מה הסיפורים על המזמוזים עם הבנות לא ענינו אותנו ולא חירמנו אותנו אבל שמתי לב לעוד משהו. אחרי שהזינים של הבנים האחרים התעוררו מסיפורי המזמוזים האלה הרגשתי שגם הזין שלי מתעורר וגם של שחר. לא מסיפורי המזמוזים אלא מעצם זה שאני רואה זינים מתעוררים, גם אם הם מוסתרים מתחת למכנסי הספורט או תחתונים. לפחות הזין שלי יודע להתמתח, חשבתי, לפחות בזה אני לא כל כך מפגר אחרי כולם, רק למה הזין שלי מתעורר רק אחריהם עדיין לא הבנתי.

לא רק הזינים של הבנים גרמו לי התרגשות באותה תקופה, אלא גם שחר עצמו, אשר אהבתי להביט על גופו היפה. לא שחשתי כלפיו משיכה פיזית, כי עדיין לא חשבתי במונחים כאלה של משיכה לבנים באותו זמן, אלא פשוט התפעלתי מאיך שהוא נראה. ההתפעלות הזאת היתה נסוכה יחד עם יותר מקמצוץ של קנאה על כך שאני לא נראה כמוהו.  שחר היה גדול ממני בחצי שנה וגם היה גבוה ממני. הוא היה נער שזוף בעל שיער שחור מקורזל וארוך ועיניים בצבע דבש, היה לו גוף חלק למדי והזין שלו כבר התחיל להתפתח. אני לעומתו עדיין הייתי ילדון רזה, קטן, בהיר וקצת מנומש, ג'ינג'י עם עיניים כחולות. הרגשתי שאני רחוק מלהיות חתיך כמו שחר, שהבנות לא הפסיקו לנעוץ בו עיניים וכל הזמן ניסו לשלוח אליו שליחים שונים בהצעות חברות שהוא דחה את כולם.

שחר לא הבין מדוע אני עושה ענין מאיך שאני נראה וכל הזמן עודד אותי ואמר לי שהוא אוהב את המראה שלי. כשקוננתי על גופי הצנום לעומת שריריו המתפתחים הוא אמר לי שאין לי מה לדאוג, שהשרירים שלי עוד יצמחו ושאין שום דבר רע בכך שאני מתפתח קצת אחרי כולם. "חוץ מזה יש לי פור של חצי שנה עליך, אז מה אתה מבלבל את המוח, גוף שמוף. תגיד תודה שאתה לא כמו אורי או יואב השמנים ומלאי החצ'קונים. תראה איזה פנים חלקות יש לך בלי שום פצעון. אז תגיד תודה ותשמח כל עוד שאתה כך" אמר לי שחר. אבל לי לא היה אכפת בכלל מיואב ואורי או שאר המחוצ'קנים. אני הערצתי את שחר. הערצתי את גופו המתפתח, את פניו שהחל כבר לגלח אך לא סבל כמעט מחצ'קונים, למה אני לא מתפתח כמוהו, חשבתי כל הזמן, וייחלתי שגם לי זה יקרה כבר.

כל שיעור ספורט רק הגביר את רגשי הנחיתות שלי מול גופיהם המתפתחים של שאר הבנים בכיתה. הייתי הילד הכי רזה בכיתה, הכי רזה בשיעור והכי רזה בהפסקה. שנים רבות עברו עד שראיתי רזים כמוני ובגיל 15 נראה שלעולם זה לא יקרה. אהבתי להסתכל בערגה על הבנים שמתחטבים לי מול העיניים ומשאירים אותי הרחק מאחור. גם שחר הביט בהם ארוכות, אך לא בקנאה, כמוני, אלא מתוך התחרותיות שהיתה נטועה בו. הוא נהג לבחון ולהשוות בין שריריהם המתפתחים לשריריו ורק הגביר כל הזמן את אימוניו בחדר הכושר כשחשב שמישהו מהם משיג אותו. 

אני, לעומת זאת, רק בשנה האחרונה התחלתי לצמוח. במהירות בלתי מוסברת הוספתי כמעט 15 ס"מ לגובהי בשנה שבין גיל 15 לגיל 16. תוך שנה אחת צמחתי כל כך עד שהייתי עכשיו רק 5 ס"מ נמוך יותר משחר שהיה נער גבוה למדי. הצמיחה הפתאומית פתרה בעיה אחת, שכבר לא הייתי כל כך נמוך, אך יצרה בעיה אחרת והיא שנראיתי עכשיו עוד יותר רזה, כי כל הצמיחה הזאת היתה כמעט אך ורק לגובה. "למה השרירים שלי לא יכולים להתפתח?" קיטרתי באוזני שחר כל הזמן. והוא ענה לי ברוך "תפסיק לדאוג כל כך. אתה זוכר שפחדת שלא תגדל כי היית קטן כזה? אז הנה גבהת וגם השרירים שלך יתפתחו עם הזמן. הכל בא אצלך קצת באיחור אבל יבוא, אני מבטיח" אמר לי שחר במתיקות, למרות שעם 55 הקילו שלי שהתפרסו על 1.82 מטר גובה, קצת היה לי קשה להרגע מהרזון המופלג שלי.

כשמלאו לי 16 אירגן לי שחר מסיבת הפתעה, ללא ידיעתי כמובן. שחר היה נער מקובל מאוד והבנות ממש רבו על הזכות להיות מוזמנות למסיבה שהוא מארגן. בשבוע שלפני המסיבה הייתי חסר שקט. לא יכולתי שלא להבחין בהתגודדויות של הבנות סביב שחר וזה עורר בי תחושת "דז'ה וו" מהחברות הישנה ההיא עם גלי שהרחיקה ממני את שחר לזמן מה. הרגשתי ששוב שומרים ממני סוד כי כל פעם שהתקרבתי לחבורת המתגודדים הם השתתקו והתפזרו, אך לא עלה לדעתי לרגע שזה בגלל ארגון מסיבת הפתעה. אפילו אם היו מספרים לי ששחר עושה אצלי בבית מסיבת הפתעה, עדיין הייתי מופתע. הורי מעולם לא הסכימו שאערוך בבית מסיבות למרות כל בקשותי. כל פעם היה להם תירוץ אחר: אין לנו לאן ללכת, אם נלך נחזור עד 12:00 בלילה (ומי עושה מסיבות עד 12:00?), אבא לא יכול לסבול את הרעש (ולכן אי אפשר לעשות מסיבה כשההורים בבית), הבית קטן ואי אפשר להזמין כל כך הרבה ילדים ועוד ועוד תרוצים מתרוצים שונים. אז המחשבה שההורים שלי יסכימו שתהיה מסיבה אצלי בבית היתה בלתי מציאות בעיני כמו האפשרות שירד בארץ שלג באוגוסט. אבל הם הסכימו. הם לא יכלו לעמוד בפני הקסם האישי של שחר ותחינותיו שיסכימו לעשות מסיבה שתרים לי את המורל. הם ראו שאני מסתובב במצב רוח ירוד בבית כבר הרבה זמן והואילו בטובם למצוא סידור (טוב, פעם בחיים אפשר למצוא סידור – לא?) ולהעדר מהבית לפחות עד שעה 2:00 בלילה, כך הם הבטיחו לשחר, אבל , כאמור, אני לא ידעתי מכלום. ידעתי רק שחבריי מתרחקים ממני באותו שבוע ונכנסתי עוד יותר למרה שחורה.

ההפתעה היתה מושלמת. שחר אמר לי שהולכים לבלות באותו יום שישי אצל ליהי, לא ממש מסיבה אבל יבואו כמה ילדים, נשב אצלה בחצר, נשמע מוסיקה ואולי אפילו יהיו בירות. אז בשעה 9:00 בערב הוא בא לאסוף אותי והתחלנו לצעוד לעבר ביתה המרוחק של ליהי שגרה בקצה השני של העיר. אחרי שעברנו כבר מחצית הדרך שחר נעצר, התחיל לפשפש בכיסיו ואמר "דם איט. אני חושב ששכחתי את המפתחות של הבית שלי ואת הפלאפון אצלך בבית. יש עליך פלאפון?".

"לא. מה שכחת שאמרת לי שחבל לסחוב שני פלאפונים?" עניתי.

"שיט, אכלנו אותה, חייבים לחזור אליך הביתה לקחת את המפתחות והפלאפון אחרת אני לא אוכל להכנס הלילה הביתה והבטחתי לאמא שלי לבוא מליהי ישר הביתה עד שעה 2:00" אמר שחר לאכזבתי הרבה כי כבר התכוונתי להציע לו שישאר לישון אצלי אחר שנחזור מליהי. לא היתה ברירה וחזרנו אלי הביתה. עלינו במדרגות וכשניסיתי להכניס את המפתח לחור המנעול הוא לא נכנס. היה מפתח מהצד השני. "מוזר" אמרתי לשחר "הרי ההורים שלי אמרו שהם הולכים לסרט, אז מה פתאום תקוע מפתח מבפנים? מה אתה חושב שאולי פרצו לנו את הבית?" אבל שחר חייך, לא ענה ורק דפק על הדלת ואמר "זה שחר, תפתחו".

הדלת נפתחה מבפנים, הבית היה חשוך וכמו בסרטים פתאום נדלק האור וקולות רבים של בנים ובנות מהשכבה צעקו "הפתעה" והתחילו לשיר לי "היום יום הולדת". חייכתי מאוזן לאוזן מרוב אושר והחיוך התרחב עוד יותר כששחר בהתלהבות ספונטנית של הרגע נתן לי נשיקה ישר על השפתיים ולחש לי באוזן "אני אוהב אותך פז". באותו רגע לא נתתי למילים האלה משקל מיוחד, כי נהגנו לומר אותם זה לזה כמו איזה אות של הערכה או חיבה מדי פעם, בלי שום כוונה לאהבה רומנטית. אף אחד לא התרגש מהנשיקה הקצרה  הזאת חוץ ממני. מיד כולם, בנים ובנות התקרבו אלי, מחקים את שחר ונישקו אותי נשיקה קצרה על השפתיים או בזוית הפה, בנות וגם בנים בלי לעשות מזה ענין בכלל. שחר היה נער פופולארי והוא יצר טרנד חדש. נשיקת יום הולדת על השפתיים וזה היה נעים.

המסיבה התחילה ברגל ימין וגם ההמשך היה מוצלח וכולם נהנו, רקדו, השתוללו קצת, אכלו ושתו. לקראת סוף המסיבה החלפנו ממוסיקה סוערת של ריקודים למשהו שקט. שירי אהבה ובלדות רוק של פעם שאהבתי במיוחד והרגלתי גם את חבריי לאהוב, למרות שהיו ישנות כאלה. חלק מהזוגות רקדו סלואו וחלק רבצו על השטיח או על הספה והתמזמזו. לי ולשחר לא היו חברות ולמרות שכמה בנות היו מתות לרקוד איתנו, במיוחד עם שחר, לא רקדנו עם אף אחת. אני לא יודע למה שחר לא רקד עם אף אחת, אבל אני יודע למה אני. זה נראה לי משהו אינטימי כזה ולא הרגיש נכון לרקוד אותו עם מישהי שלא הרגשתי כלפיה כלום.

אני אוהב מוסיקה והתנועעתי לקצב השירים ואף הצטרפנו בשירה לפזמונים האהובים במיוחד ואז הרגשתי ממש שונה. טוב, תמיד הרגשתי שונה כי הייתי ילדון כזה או רזה כזה אבל הפעם הרגשתי שונה מסיבה אחרת. הרגשתי שאני מת לרקוד את הריקוד הצמוד בשיר הזה שאני כל כך אוהב, אבל שאין אף בת במסיבה, או בעצם בכל השכבה או בעצם שאין אף בת בכלל, שאני רוצה לרקוד את הריקוד הזה איתה. שחר ישב לידי על השטיח ורגלינו היו צמודות זו לזו. חום גופו והקרבה הזאת אליו, במיוחד בזמן השיר האהוב הזה גרם לי להתרגשות מיוחדת ולהפתעתי גם הזין שלי התחיל להתעורר. אז הבנתי. האדם היחידי שאני רוצה לרקוד איתו באותו רגע, לחבק אותו, להצמד אליו ולהרגיש את חום גופו זורם אלי, הוא שחר. בגיל 16, במסיבת יום הולדתי הבנתי לראשונה שאני הומו ושאני מאוהב בשחר, חברי מילדות. נרתעתי מעצמי. אני? הומו? אבל אז הבנתי הכל. את כל ההיסוסים ביחס לקשר עם בנות. את זה שעד לאותו יום לא מצאתי בת שמצאה חן בעיני. שלא התאהבתי. שברחתי מהחברות עם גלי בגיל 12 כמו מאש. שהתגעגעתי לשחר כל כך כשהוא היה חבר של גלי במשך חודש, שלא התחרמנתי מסיפורי המזמוזים של הבנים עם הבנות ושהזין שלי התעורר שראה זינים מתעוררים מסביבו. הרגשתי כאב חזק כאילו פגעה בי מכונית, כאילו חטפתי בוקס ישר בבטן. אני הומו ואני מאוהב בשחר! למה? למה זה היה צריך לקרות לי? מה שחר יעשה כשידע שאני הומו? אולי הוא יברח ממני? אולי הוא ישנא אותי? אולי הוא כבר לא יהיה חבר שלי יותר מגודל המבוכה? השיר מתנגן לו והולך וכבר לא הרגשתי שום תשוקה לרקוד אותו עם שחר. הרגשתי שלחיי בוערות, הרגשתי מבוכה ופחד.

גם שחר הרגיש שמשהו לא בסדר איתי. אחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו חברים כל כך טובים שחר ידע לקרוא אותי ככף ידו ואז הוא שאל אותי: "קרה משהו שחר? למה אתה עצוב? זה בגלל שאתה לא רוקד את השיר הזה?".

"אני לא יכול לדבר על זה עכשיו שחר" עניתי לו  "נדבר אחרי המסיבה".

המסיבה הסתיימה בשעה 2:00 בלילה כשההורים שלי חזרו הביתה. כל הבנים והבנות הלכו הביתה חוץ משחר שהרגיש שאסור לעזוב אותי לבד במצב רוח המלנכולי הזה שלי. אבא שלי שאל את שחר אם הוא רוצה שהוא יקפיץ אותו הביתה ואז צץ לי רעיון ואמרתי להורי: "לא. לא צריך, שחר נשאר לישון אצלי הלילה, אם אתם לא מתנגדים. הוא יעזור לי גם לסדר את הבלגן."

"טוב, בסדר, אז שיהיה לכם לילה טוב" אמרו הורי והלכו לחדרם.

"אני מקווה שלא אכפת לך להשאר, שחר" אמרתי לו.

"בטח. אפילו התכוונתי להציע בעצמי להשאר אצלך אך אתה הקדמת אותי" הוא אמר "אני ממש שמח להשאר". שחר ואני אספנו את כל השאריות, סידרנו את הבית והלכנו לחדר.

"עכשיו אני רוצה שתספר לי מה קרה" אמר שחר.

"אני לא יכול לדבר על זה" אמרתי לו.

"אבל הבטחת שנדבר אחרי המסיבה" אמר שחר.

"נכון, אבל זה קשה לי. אתה זוכר שגם לך היה קשה לספר לי מה קרה עם גלי כשהייתם חברים בחטיבה? עד היום לא סיפרת לי מה היה הסוד הגדול, או שהוא כבר לא כל כך גדול?" שאלתי.

שחר היסס התחיל לומר משהו ועצר ואז אמר "כן, אני מבין אותך. יש דברים שבאמת קשה לדבר עליהם. הסודות האלה ממש מעיקים".

"אז אולי תספר לי כבר את הסוד שלך. אחרי 4 שנים הגיע הזמן, לא? ואחריך גם אני אספר" אמרתי לשחר.

שחר נשם נשימה עמוקה, עצם את עיניו היפות ואמר: "זה לא שעשיתי משהו מיוחד עם גלי. בסך הכל היינו ילדים בני 12 – 12.5 אז. עד היום אני אפילו לא יודע למה הסכמתי להיות איתה בחברות. כנראה בגלל שכולם בכיתה התחילו להיות עם חברות אז לא רציתי להרגיש יוצא דופן. גלי אוהבת נשיקות, נכון? אחרי השבועיים הראשונים של חיבוקים ונשיקות בשפתיים זה כבר לא הספיק לה. היא רצתה גם צרפתית עם לשון והכל. לא יכולתי להגיד לה לא אז זרמתי עם זה. ואז ידעתי." אמר שחר והשתתק רגע, מהסס אם להמשיך.

"ידעת מה? אל תעצור פה." אמרתי לשחר.

"ידעתי שזה לא עושה לי כלום לנשק אותה" אמר שחר.

"ביג דיל" אמרתי "בגיל 12.5 ידעת שנשיקה צרפתית עם גלי לא עושה לך את זה. אני לא מבין מה הסיפור בכלל."

"הסיפור הוא, יא מפגר שכבר בגיל 12.5 כשנישקתי את גלי ידעתי את מי אני באמת רוצה לנשק במקומה" אמר שחר.

"למה מפגר? מה עשיתי?" שאלתי בתמיהה לא שם לב לחצי השני של המשפט המוזר שלו.

"כי זה אתה, אדיוט" הוציא שחר סוף סוף את המילים מפיו "זה תמיד היית אתה" והדביק את פיו לפי הפעור מרוב תדהמה ואף הכניס לרגע קט את לשונו לטעימה קצרה. הרגשתי שברכיי לא מחזיקות אותי יותר ופשוט נפלתי על המיטה.

"אני מקווה שתסלח לי פעם, פז, לא יכולתי להתאפק יותר אני אוהב אותך כל כך" אמר שחר, התיישב לידי וליטף לי בעדינות את היד.

אחרי כמה דקות של שתיקה ומבוכה פתח שחר שוב את פיו ואמר: "פז, אתה מרגיש שאתה יכול לספר לי עכשיו מה העיק עליך בזמן המסיבה, או שאין לך כוח אחרי שזרקתי עליך את הפצצה הזאת. 4 שנים אני מחזיק את זה בבטן ולא יכולתי יותר. אתה לא יודע כמה פעמים רציתי סתם כך לספר לך או לתפוס אותך ולנשק אותך אבל לא העזתי. אז תסלח לי פז, בבקשה".

הסתכלתי על שחר באהבה ולא יכולתי להאמין למזלי הטוב. שחר אוהב אותי?! רגע, זאת אומרת שגם שחר... הומו?! ואז אמרתי לו: "שחר, אין לך מה לדאוג ואין לך מה לבקש סליחה. אני אוהב אותך, אתה יודע."

"כן, כן, אני יודע" הוא ענה בלי להבין את כוונתי האמיתית.

"לא. אתה לא יודע" אמרתי לו "אני מתכוון שאני ממש ממש אוהב אותך. כל כך רציתי לרקוד איתך את הריקוד הצמוד ההוא, בשיר השקט הזה שאני כל כך אוהב. כל כך קינאתי בכל הזוגות של בנים ובנות שיכלו לרקוד סתם כך בלי שום בעיה ואני אפילו לא העזתי לגעת בך. כנראה שאני הומו, שחר. הומו ג'ינג'י דקיק שמאוהב בך כמו כלבלב קטן ורק היום הבנתי את זה."

אחרי כל הגילויים האלה כבר לא היינו צריכים להשתמש עוד במילים. שחר ניגש למערכת הקומפקטית שלי בחדר, הכניס את הדיסק כיוון אותו לשיר הישן ההוא שאהוב עלי כל כך: "לילות משי בלבן" של המודי בלוז ושם על replay כדי שלא יגמר כל כך מהר והשיר התחיל להתנגן.   עם תחילתו של השיר היפהפה הזה "Nights in white satin ,never reaching the end…" נשכבנו זה לצד זה במיטה וחצי שלי על הסדינים שלא היו ממש עשויים ממשי לבן.

הבטתי בעיניו של שחר ובגופו היפהפה שהמגע בו כל כך חסר לי כל השנים שחלפו והשיר בתזמון מושלם התנגן: "Beauty I'd always missed, with these eyes before" בדיוק כשהתחלנו בנשיקה עמוקה. ממש לגמנו זה את פיו של זה, בלי להפסיק להתחבק וללטף כל חלקת עור שהלכה ונחשפה ככל שהתפשטנו עד שהיינו ערומים לגמרי.

כל הלילה הארוך והבלתי נגמר הזה רקדנו על המיטה את ריקוד האהבה הצמוד שלנו בכל תנוחה אפשרית כשמילות הפזמון "cause I love you, yes, I love you" מבטאות את תחושותינו זה לזה. את השיר הקסום ההוא כבר עצרתי מזמן כדי שלא יצא לנו מהאף אבל מילותיו המשיכו להדהד באוזני כל הלילה.

בלילה ההוא נדמה היה כאילו הזמן עצר מלכת. אחרי שגילינו את אהבתנו חשבנו, בתמימות של גיל 16, שזה יהיה לנצח, שנמשיך כך לאהוב ולהיות יחד עוד שנים ארוכות. ברבות הימים התברר שהחיים הכינו לנו תוכניות אחרת, אבל באותו לילה עדיין לא ידענו מכלום. נרדמנו חבוקים, ערומים וצמודים זה לזה. לא היה אכפת לנו מכל העולם, רק מהאהבה הראשונה הזו שהתגלתה לנו באותו הלילה, ביום הולדתי ה- 16. מאז ועד היום בכל פעם שאני שומע את "לילות משי בלבן" מתחילות הדמעות לזלוג מעצמן כשאני נזכר באותו ליל אהבה ראשון ומושלם עם חברי האהוב שחר, ששנתיים אחר כך נהרג בפעילות מבצעית בשטחים. עד היום נפלאתה אהבתו לי, אהבה שאבדה ואיננה עוד.