פילבוקס

יניב

הליטופים של ברק בישבן היו לו נעימים מאוד, אבל כשהאצבעות של ברק החלו לחפור לו בפנים, הרגיש יניב את הכאב. הוא כבר כמעט התחרט על הכל ורצה להפסיק אבל לאט לאט הכאב הפך לעמום יותר. כשהרגיש את כיפת הזין הספוגית של ברק משחקת לו בפתח הכניסה האחורי הוא כבר לא יכול היה לחכות יותר. רצה רק לשפד את עצמו על הזין הגדול והצעיר הזה ולהרגיש איך זה להכבש על ידי גבר בפעם הראשונה בחייו. ברגע שלפני החדירה הוא חשב שוב על לירון שלא הגיע ועל כמה שהקשר איתו היה נראה שונה, אבל אז שכח מהכל והתמכר לתחושה של הזין של ברק  הפולש לתוכו. אחרי שהכאב הפך לעמום והחום הלך והתפשט באחוריו התמכר יניב רק להנאה הגוברת והולכת. ברק ידע את העבודה היטב למרות גילו הצעיר. אבל יניב אפילו לא ידע איך הזיון הזה אמור להראות כדי להחשב זיון טוב. זו היתה הפעם הראשונה שלו והיה לו טוב. טוב מאוד. ברק שיחק עם הזין באיזו שהיא נקודה בתוכו שרק הטריפה ליניב את כל החושים. הוא לא שמע מעודו על נקודת הג'י הגברית אבל הרגיש אותה עכשיו בכל עוצמתה. ברק נהנה להטריף ליניב את החושים. לסחוף אותו לרמות עונג שיניב לא ידע עד אז משום גבר. יניב רטט ושיפד עצמו שוב ושוב על הזין שלברק בכל פעם שברק רק האט קצת.

"יותר מהר" גנח יניב, "חזק, חזק, כן, זיין אותי" וברק זיין, מהר חזק ובאופן אלגנטי עד שיניב לא יכול היה לעצור עוד והשפריץ מטחים עזים של זרע בהנאה רבה שלא ידע כבר זמן רב. זמן רב מדי. רגע אחריו גם ברק גמר ממלא את הקונדום בזרעו החם ויניב רק הרגיש את החמימות הנעימה מתפשטת בתוכו ופלט עוד מטח אחרון של זרע.

ברק

זה היה זיון טוב. אלוהים אדירים כמה שהוא היה טוב, חשב ברק במבוכה לעצמו ואז עשה משהו שלא עשה אז אף פעם בכל הזיונים הרבים עם הגברים המבוגרים שחשקו בגופו, הוא סובב את יניב אליו ונשק לו. מה רבה היתה תדהמתו כשיניב הדף את פיו ממנו בכעס.

"מה פתאום אתה מנשק אותי ?! מה אנחנו חברים או משהו ?! נשיקה זה רגש. אתה לא יכול ללכת ולנשק אנשים זרים שאין לך שום קשר רגשי איתם, מה אתה מטומטם?! הזדיינו, נהנינו וזה הכל. אני לא מחפש אהבה, חברות או קרבה עם ילד בן תשע עשרה. תודה, היה טוב וטוב שהיה אבל זה הכל !"

ברק הסמיק יותר ויותר למשמע המתקפה הפתאומית של הגבר המבוגר הזה. הוא חשב שיעריך את המתנה שברק העניק לו. את הנשיקה הזאת שעד היום לא העניק לאף גבר. הוא אפילו לא התחיל לנסות להבין מדוע רצה לנשק אותו ומה חיפש בנשיקה הזאת איתו, אבל הבין שחיפש משהו חמקמק, משהו שונה מזיון, משהו מעבר לזיון. את המשהו הזה לא יקבל כבר מיניב. להפתעתו גילה ברק בפעם הראשונה בחייו שלא יוכל להשיג במיניותו כל מה שיחפוץ, שיש גברים שעמידים בפניו ויוכל לקבל מהם רק זיון, רק מציצה אבל לא שום דבר מעבר לכך. לראשונה החל ברק לחשוב שאולי כבר נמאס לו מכל הזיונים הסתמיים האלה. שאולי גם הוא רוצה מעבר. שגם הוא רוצה שמישהו יביט מעבר לגוף היפה ולזין הגדול שלו וירצה אותו בלי שום קשר לכך. ואז ברק הבין.

הוא הבין שמכל הגברים המבוגרים האלה שאותם הוא מזיין שתי דקות אחרי שפגש אותם, הוא לא יוכל לקבל את זה. הם תמיד יראו בו גוף וזין ולא מעבר לכך. הם תמיד יחשקו בגוף ובזין שלו אבל לא ברגשותיו ולא בליבו. משהו נשבר בתוכו וברק עשה עוד משהו שלא עשה כבר מאז שהיה ילד קטן. ברק החל להזיל דמעות. בשקט ובלי קול החלו דמעותיו לזלוג. הן זלגו על כל הזיונים הסתמיים, הן זלגו על תחושת הכוח המזויפת שכל הזיונים שלו עם המבוגרים נתנו לו והן זלגו שהבין שהוא לא ממש ניצל והשפיל אותם, אלא הם ניצלו את גופו הצעיר ואת נפשו המתבגרת. הן זלגו כשהבין שלא ימצא במקומות האלה בין חדרי השירותים, החורשות והגנים את האהבה והן זלגו בכאב על שלוש השנים היפות ביותר בחייו שהתבזבזו לבלי שוב. יניב עוד ניסה לעודד אותו אבל ברק רק הרים את מכנסיו, פסע החוצה מהתא והלך משם בעצב.

יניב    

אולי הייתי תקיף מדי איתו, הוא בסך הכל חייל צעיר. נער. אני המבוגר הייתי צריך לומר לו את זה בעדינות. אבל הנשיקה כל כך הרתיעה אותי, חשב יניב לעצמו, שהגבתי באופן אינסטינקטיבי. יניב לא ממש הבין את עצמו, למה הוא כל כך נרתע מהנשיקה. בחור יפה שרצה גבר מקשיש כמוהו והוא זרק אותו במו ידיו. היה זיון והיה טוב להרגיש פעם מה זה להיות פסיבי, אבל אם יש מישהו שאני רוצה להיות איתו עכשיו, פסיבי או אקטיבי, זה לירון, הבין יניב. הוא ידע שאיתו זה יכול להיות גם מעבר לזיון סתמי. היה משהו בזהירות המופלגת בה הם התקרבו זה לזה בחודשים האחרונים שממש מצא חן בעיני יניב. משהו בלתי מוגדר שהפגישה היום עם לירון היתה אמורה להיות השיא שלו. שני גברים בשנות הארבעים שלפתע אחרי כל השנים האלה ימצאו את זה את זה ויתאימו זה לזה, ששונים כל כך משוק הבשר האגרסיבי של הביצה התל אביבית שיניב שמר ממנה מרחק רב, זה משהו מיוחד במינו.

המושבניק הלא תל אביבי הזה הראה סיכוי הרבה יותר טוב להתאמה בשבילו מאשר הוא יכול היה לצפות ויניב הצטער צער רב שהוא לא הגיע לפגישה. הוא היה מחליף ברגע פגישה איתו ללא שום סקס בכל הסקס הזה שידע עם ברק, למרות שלהודות על האמת הוא נהנה מהסקס הזה מאוד. יניב היה כבר קצר רוח לחזור לביתו, להתחבר למייל ולראות מה קרה ללירון ואיך בכל זאת יוכלו להפגש סוף סוף והחל לעשות דרכו האיטית החוצה מתא השירותים.

ברק

אחרי הכשלון של הנשיקה עם יניב ברק רצה לחזור מהר הביתה, להמשיך להתחמק מהחברה שלו שברגע זה לא היתה בראש מענינו ולבדוק מה קורה עם פס38 שלא הגיע לפגישה. ברק החל לחשוש שמזלו בוגד בו, שלראשונה מזה שלוש שנים הוא לא מצליח להשיג את מה שהוא רוצה. זה התחיל עם פס38 שכל הזמן אמר לו שהוא חם עליו אש ורוצה להרגיש את השיפוד שלו בתוכו, אך לא הגיע בכלל לפגישה, והמשיך עם יניב שדחה בגסות את מחוות הקרבה שלא העניק עדיין לשום גבר בחייו. ברק הרגיש פגוע. מפגש עם פס38 עשוי להחזיר לו את כבודו האבוד. למרות שברק כבר לא היה בטוח שמפגשים כאלה הם מה שהוא צריך, הוא לא הכיר דרך אחרת וידע שיקח זמן עד שיכיר.

כשברק פתח את המייל חיכתה לו הודעה מפס38 שצורף לה קובץ של תמונה. ברק השאיר את קריאת המייל לאחר כך והזדרז לפתוח את התמונה לראות איך פס38 החמקמק הזה באמת נראה, ואז חשכו עיניו והוא כבר לא הבין מה קורה פה. קריאת המייל הבהירה לו הכל וזעם רב אחז בו. כשסיים את הקריאה, רק שפע קללות על פס38 וכל מי שהביא אותו לעולם יצאו בשצף קצף מפיו הזועם.

יניב 

ביד חוששת ומקווה פתח יניב את המייל לבדוק אם יש לו הודעה כלשהי מלירון. הוא ראה שלמייל מצורף איזה קובץ של תמונה, אך היתה לו כל הסבלנות שבעולם לקרוא את תוכן המייל לפני הכל ואז הוא חטף את ההלם של החיים שלו. אין לירון, אין מושבניק, אין שום גבר נשוי שהוא כל כך נקשר אל דמותו הוירטואלית בכל נימי נפשו. הכל פיקטיבי. הוא ידע שהתאמה כזאת, תחומי הענין משותפים, חוסר הלחץ וההתקדמות האיטית של הקשר איתו היו To good to be true בעולם ציני, מהיר וכל כך שיפוטי כמו עולם ההיכרויות שבין הגברים. מקום בו מנפנפים אותך ברגע כי מבחינה חיצונית אתה לא בדיוק מה שהצד השני הגדיר לעצמו. מקום שבו אין ערך לפנימיות, לאישיות ולאופי, אלא רק לנתונים החיצוניים הטכניים, שהם הם בלבד כרטיס הכניסה למועדון הזה, בו תתקשה כף רגלו  לדרוך בגיל כל כך מופלג.

כשגילה בעולם הזה את לירון ששידר לו תחושות כל כך שונות, לא יכול היה יניב שלא להלכד ברשת, במיוחד כי אלו היו צעדיו הראשונים במועדון הזה, בעולם הגייז הזה. יניב ידע שלהתחיל לצעוד שם בגילו אחרי שנפרד מאלה לאחר שמונה עשרה שנים ארוכות בהן לא ידע שום דבר אחר, יהיה מסע קשה, מייאש ורב אכזבות. ההצלחה המפתיעה להכיר נפש כל כך דומה זמן קצר אחרי שהתחיל בצעדי הגישוש הראשונים שלו בעולם הזה היתה אכן To good to be true. הוא היה צריך לדעת שאין דברים כאלה במציאות. הוא היה צריך לדעת כמה רבים הרמאים, הנוכלים, המתחזים ומוליכי השולל בעולם הוירטואלי הזה. הוא הניח מראש שמי שיאמר לו את גילו בטח מגלח חמש שנים אם לא יותר מגילו האמיתי, בטח מגלח כמה קילוגרמים ממשקלו האמיתי ובטח מוסיף כמה סנטימטרים שלא קיימים במידות כאלה ואחרות של גופו, אבל שום דבר לא הכין אותו להפתעה כשגילה שלירון הוא בכלל לא גבר, שלירון היא בכלל אישה...

הוא קרא את דבריה ואת התנצלויותיה ולא רצה להאמין. הוא פתח את קובץ התמונה שצורף למייל וכשראה את האישה המצולמת הוא עדיין ניסה להתכחש למציאות, אך כשבחן היטב את העיניים ידע שזאת אכן לירון, כי העיניים היו התמונה היחידה שלירון הסכים לשלוח לו בכל ההתכתבות הארוכה ביניהם ואז יניב החל לבכות וסגר את המחשב הארור. הוא חיפש את הפלאפון כדי להטעינו, אולי לירון יתקשר. אולי כשישמע את קולו הגברי יבין שזו סתם מהתלה מעוותת כלשהי. כמו טובע שנאחז בקש הוא עדיין קיווה שכך אכן יהיה. הוא חיפש את הפלאפון בכל מקום אך לא מצא אותו. אחר כך נזכר שהניח אותו על מיכל הניאגרה בשירותים של תחנת האוטובוס בבאר שבע כשברק התחיל להפשיט אותו.

ברק             

בזעמו הרב חיפש ברק משהו לידו כדי להשליכו ולנפצו בחמת זעם על הקיר שממול. הוא תפס את הדבר הראשון שבא לו ליד ואז שם לב למשהו מוזר. זה היה פלאפון, אך זה לא היה הפלאפון שלו. זה היה המכשיר שהוא לקח בהסח הדעת מעל מיכל הניאגרה כשיצא שטוף דמעות מתא השירותים ההוא. זה היה המכשיר של יניב. הוא בדק ומצא שלמרות שהמכשיר היה שונה משלו, הוא התאים למטען שלו והוא החל בהטענה. אחרי שהסתיימה ההטענה, פתח ברק את המכשיר והתחיל לשוטט בין מספרי הטלפון ששמורים בזכרון שלו. הוא מצא שם מספר שכתוב בו "בית" והחל לחייג לפני שידע אפילו לשם מה ומה בכוונתו לומר. קול של אישה ענה לו והוא כמעט סגר את הטלפון אך בסוף החליט לשאול: "אפשר לדבר עם יניב?"

"הוא כבר לא גר פה" ענתה האישה, "מי זה?"

"ברק, אני חבר שלו מהצבא" ענה.

"נשמע קצת צעיר בשביל להיות בן ארבעים וחמש" ענתה האישה בחשדנות.

"לא, לא מהסדיר, מהמילואים. אני המילואימניק החדש ביחידה שלו ורציתי להזמין אותו למסיבה שאנחנו עושים למשתחררים. בגיל הזה הגיע הזמן שנשחרר אותו כבר מהצבא, לא?"

"אכן כן" צחקה האישה "למרות שאני לא בטוחה שהוא ישמח להשתחרר, באיזה שהוא מקום נראה לי שהוא דווקא שמח כל פעם שיצא למילואים, חופשה מהחיים הוא קרא לזה. אני אלה, גרושתו, דרך אגב."

"אז מה אלה, יש לך איזה קשר איתו, יש לך מושג מה הטלפון החדש שלו כי הוא לא הספיק לעדכן אותנו עדיין."

"יש לי לא רק את הטלפון, אלא גם את הכתובת, אתה רושם?" היא שאלה וברק לקח עט ורשם.

יניב

שיט, שוב איבדתי את הפלאפון שלי, חשב יניב לעצמו. זה קורה לו יותר מדי בזמן האחרון. הגיל כנראה עושה את שלו. הוא התקשר לחברה וביקש לנתק את המכשיר. אחר כך הוא הצטער שלא ביקש מהם להשאיר אותו פתוח לשיחות נכנסות לכמה ימים, אולי ימצא אותו מישהו ישר, אבל החליט שאין טעם. גם אם מישהו ימצא הוא בטח לא יהיה ישר עד כדי כך כדי לוותר על מכשיר משוכלל כזה וגם אם יהיה ישר לא היה ליניב שום כוח לנסוע עוד פעם למדבר החם והיבש הזה. יניב הלך להתרחץ, להתנקות מכל הג'יפה ואז נכנס למיטה אל הסדינים הקרירים שקיבלו אותו בחמימות ונרדם לשינה המיוחלת של יום שישי אחרי הצהריים.

זמזום עקשני קרע את השינה המתוקה מעיניו של יניב. הוא פקח עיניים מטושטשות והבחין שכבר ירד הלילה. עדיין לא היה לו מושג מה השעה כי אין לו שעון ואין לו פלאפון. הוא התעצל לעשות הדרך עד לטלוויזיה או למחשב שהיו המכשירים היחידים בבית שיכלו לגלות לו מה השעה והזמזום הטורדני לא הפסיק. רק אז הבין ברק שמישהו מצלצל באינטרקום. נו, מה הוא יכול לעשות עכשיו. לברר מי זה אי אפשר כי חוץ מלזמזם, האינטרקום לא פעל כבר שבועיים. יניב כבר התחיל לקלל את הועד שלא דאג לתיקון הזה ואז נזכר כי החל מתחילת השבוע הוא כבר הועד בעצמו. שיט, הוא פלט שוב וניגש בצעד יגע ללחוץ על הזמזם שפותח את דלת הכניסה לבנין. אחרי שעשה זאת עטה על עצמו מכנסי ספורט קצרים וטי שירט וכבר ניגש לדלת לפני שהפעמון יצלצל שוב, אבל לא הספיק ושוב פעמון קודח לתוך מוחו ומגביר את כאב הראש שלו.

מי זה כבר יכול להיות בשעה כזו ומה השעה בכלל תהה יניב כשפתח את הדלת וגילה לתדהמתו את ברק עומד מולו. הוא כבר היה עייף מדי וכאב לו הראש יותר מדי בשביל להתעצבן, אז שאל בקול תשוש: "מה עכשיו? מה אתה רוצה מהחיים שלי, ברק, זה לא יקרה וזהו !" וכבר רצה לטרוק את הדלת, אך ברק שלח רגל זריזה פנימה ואמר לו: "חכה לפני שאתה מסלק אותי שוב. בסך הכל באתי להחזיר לך את הפלאפון" והושיט לו את המכשיר.

"אה, תודה" אמר יניב בפיזור נפש ואז הבחין שברק כבר לא לבוש מדים. על אזרחי הוא נראה מרהיב יותר מכפי שנראה כחייל, אך משום מה נראה גם צעיר ופגיע יותר. "נו טוב, אם באת עד לכאן אני לפחות יכול להציע לך משהו לשתות, בוא תכנס" אמר לו וברק נכנס ושאל אם יש בירה קרה ואז החלו לדבר. בין בירה לבירה ובין צ'ייסר לצ'ייסר התברר להם שפס38 עבד/ה על שניהם.

"הבת זונה הזאת" אמר ברק בזעם, "אני כבר אראה לה מה זה. אני ארדוף אחריה עד שתעלם מכל המרחב הוירטואלי הזה ותפסיק לעבוד על אנשים."

"די, תרגע, עזוב אותה לנפשה" ניסה יניב להרגיע את נפשו והסוערת ולהסביר לו מה שלירון ניסתה להסביר גם לברק במייל שלה אליו והוא לא קלט בגלל בעית הקריאה שלו. יניב הסביר לו וברק הבין למרות שלא הפסיק לכעוס. "אני לא עוזב אותך עד שתבטיח לי שתרד מהונדטה הזאת" אמר יניב.

"אני ארד ממה?" שאל ברק.

"בכל תוכניות הרדיפה ומסע הנקמות שלך. די. תפסיק. כולם עושים טעויות בעולם הוירטואלי הזה, כל אחד מנסה להיות משהו שהוא לא ממש הוא. אמנם היא עשתה צעד אחד רחוק מדי, אבל זהו זה. היה. נגמר. תעבור הלאה."

"אם לא תעזוב אותי עד שאני ארד ממנה, אולי כדאי לי לא לרדת ממנה בכלל?" אמר ברק בחיוך ממזרי.

"מה יש לך ממני פתאום? אני זקן מדי בשבילך, ילד. תלך תשחק עם צעירים בגילך" אמר לו יניב אבל ברק רק חשק שיניים בכעס ושלח את ידו לתפוס את מפתחות האוטו שלו. יניב שהבחין בכך חטף את המפתחות מהשולחן לפני שברק הספיק לקחת אותם ואמר: "אתה לא נורמאלי לצאת עכשיו ככה חצי שיכור לנסיעה ארוכה לדרום.  אתה עוד עלול לעשות תאונה."

"נו אז מה אתה רוצה שאני אעשה, מה אתה מוכן להכניס אותי למיטה?"

"תשאר לישון פה, אבל שלא תחשוב לי על שום זיונים. מה שהיה היום הספיק לי להרבה זמן," אמר יניב בחיוך והתאמץ להדחיק את חרמנותו המתעוררת.

ברק

אני כבר אראה לו מה זה לישון, חשב ברק לעצמו כשנשכב לצידו של יניב והצמיד את ישבנו לעברו. "אז מה עד היום היית תמיד אקטיבי?" שאל אותו ויניב רק אמר לו: "עכשיו תסתום ותן לי כבר לישון" אך ברק רק הוסיף להצמיד ולנענע את ישבנו הצעיר על הזין של יניב שהתעורר בעל כורחו ואמר לו בגיחוך עם כל תנועה של הישבן "תישן, תישן, מה אכפת לי" אבל אז באמת שניהם נרדמו מרוב עייפות למרות כל החרמנות המתעוררת.

ברק התעורר ראשון, השעה היתה כמעט תשע בבוקר, יום שבת. שקט ושלווה שררו בשכונה השקטה בה גר יניב, רק ציוץ הציפורים נשמע ומדי פעם רחשה של איזו מכונית חולפת. ברק הביט לאחור לעבר יניב הישן צמוד אליו בתנוחת כפיות עם ידו האחרת חובקת את ברק. כנראה שהוא רגיל לישון כך עם אשתו, חשב יניב ואז הוא הרגיש עוד משהו, שיש ליניב זקפת בוקר ענקית הפועמת בדיוק בחריץ ישבנו של ברק. חם היה לברק וטוב. הוא מעולם לא הרגיש כל כך נינוח בזרועותיו של גבר הוא אפילו לא זכר אם היה כך אי פעם בזרועותיו של גבר. הוא חשב וניסה להזכר אבל הבין שלא. מעולם הוא לא שכב כך בזרועותיו של גבר. למעשה מעולם הוא לא ישן בכזו נינוחות עם גבר. מכל הגברים הרבים שהיה איתם. אחרי הזיון הוא תמיד הזדרז ללכת. גם אם באופו חריג הזיון היה בדירתו של הגבר ולא באיזו פינה חשוכה, הוא לא נשאר אף פעם לישון. ברק התרפק כחתול על חום גופו של יניב והחליט לתת לו מתנה שלא נתן לאף גבר מעולם. הוא הפשיל את תחתוניו, אחר כך הפשיל גם את תחתוניו של יניב שרק התחיל להתעורר ועוד לא הבין מימינו לשמאלו ואז ברק הלביש עליו את הקונדום והתחיל להשחיל את ישבנו הרך על הזין הזקוף של יניב.

יניב