פילבוקס

הכל החל ברעיון על ים וסושי. ביום חמישי בערב לפני כשבוע וחצי הגיעה סוף סוף הצעה מדותן להפגש למחרת בבוקר וללכת לים לכמה שעות. "תביא הרבה סושי, יהיה אש" אמר דותן בזיק של חרמנות. לרגע שמחתי. חשבתי שהנה סוף סוף אנחנו עולים על דרך המלך והתקוות כבר המריאו אל על, אם כי הריאליות שלי כבר ידעה את האמת. בכל זאת, הלכתי באותו ערב וארגנתי סושי לתפארת כי ידעתי שבבוקר הסושיה תהיה סגורה. אפסנתי אותו במקרר במשרד וקיויתי.  כשקמתי בבוקר גיליתי שאכן אשר יגורתי בא: סמס מאכזב של דותן מאמצע הלילה בו כתב: "הפגישה מבוטלת... נדבר". ככה, קר ואטום, בלי שום הסבר ונימוק. כמצוות המסטר פלן אסור היה לי להגיב שאופן שלילי אך לא יכולתי שלא להגיב כלל, אז רק אמרתי: "חבל על הסושי...", אך מיותר לציין שדותן לא ענה וגם שום שיחת טלפון או הסבר על הביטול לא הגיע ממנו.

החלטתי לקחת את הסושי לארי ובן זוגו ונסעתי לבקר אותם בפלורנטין. ארי ליקק את האצבעות, בן זוגו טעם אולי סושי אחד ורק פינטז על איזה בשר על האש בלאפה או משהו ואני אכלתי וצללתי לסמרטפון שלי לחפש סקס פיצוי על האכזבה הנוספת הגדולה הזו. אמרתי לעצמי שאם אני כבר בפלורנטין, אז מן הראוי שאקטוף לי איזה בחור חמוד מהסביבה ואטביע את יגוני בישבנו החמוד. חיפשתי וחיפשתי מפזר סימני ניקוד מניק אחד ושולח הצעות מגונות בצ'אט מניק שני. בשורה תחתונה פגשתי בחור אחד מאכזב ורגע לפני שעזבתי את ת"א הגיע הודעה מפדרו, 24, ש"זכה" להיות סקס הניחומים שלי, אבל גם איתו הרגשתי אני לא ממש שם.

לא הבנתי את דותן אבל בדיעבד הבנתי שאולי זה היה סוג של מבחן. דותן המשיך לשתוק גם כשסימסתי לו איזו הודעה בערב, אבל אחרי ההודעה הנוספת שלי בשבת בבוקר בה כתבתי: "בוקר טוב לבחור השותק שלי..." הוא ענה, ועוד איך ענה.

הכל מתחיל מתיאום ציפיות. כשדותן חידש את הקשר לפני כחודש וחצי הוא אמר שרוצה רק סקס טוב וכיף בלי ציפיות. אחר כך הוא גם אמר לי שלא מפריע לו אם אני נפגש עם אחרים ומה אני עושה, אם כי הוא לא יכול לחשוב על גבר אחר נוגע בו חוץ ממני. רציתי שהקשר שלנו יצא ממסגרת ה"סקס בלבד" למשהו אחר וגם דותן הביע לכאורה רצון בכך, אבל כל פעם שקבענו לעשות משהו מחוץ לדירה שלו הוא ביטל ולא נתן לקשר שלנו להתקדם לשום מקום.

הוא אמר שהוא לא מצפה ממני להתנזר מאחרים וגם כך בקושי נפגשנו בכל החודש וחצי הזה רק פעמיים לפגישות קצרות של פחות משעה. אני דווקא קיוויתי מאוד שמשהו יתפתח ביננו ושאוכל לוותר על כל מסע הסטוצים הזה שברוב המקרים כבר הפסיק לקסום לי זה מכבר, אבל בהעדר אפשרות אחרת המשכתי איתו מכוח האינרציה.

דותן גם ביקש בלי חפירות ובלי שאלות קשות והיו לי המון שאלות קשות ותמיהות על העלמותו לפני חצי שנה, אז שתקתי, עצרתי את עצמי וניסיתי ליהנות מהפירורים שהוא זרק לעברי בצורה של סקס בלבד ולקוות להתפתחויות נוספות.

בידעבד מסתבר שדותן לא אמר לי באמת מה הוא רוצה, אלא אולי את מה שהוא חשב שאני רוצה לשמוע. מסתבר שהפגישות שלי עם אחרים הפריעו לו מאוד. כנראה שהוא שם לב לחיפושי הסקס האובססיביים שלי באטרף בניק זה או אחר [אין לי מושג איך הוא עלה עלי אבל זה באמת לא משנה] וכעס, אוהו כמה שהוא כעס, וכך הוא כתב:

"אני כועס עלייך והאמת שלא רוצה להיפגש. יש לך כאן כמה כינויים.. ואתה מחפש לזיין. האשמת אותי בזה שאני בעל כינויים אך לא האמנת לי....איני פוגש איש. לא פונה אלייך יותר. תצליח בכל אשר תפנה..מעולם לא אכזב אותי איש כמוך. אני מורכב זה נכון אבל אמיתי. לא רוצה קשר איתך. בהצלחה. אל תפנה אליי...אל תסביר..אל תתרץ..אני לא עונה או מתייחס להודעות ממך. אני נגעל מלחשוב שהאמנתי בך.

רק טוב, ביי. בבקשה צא..מחיי."

ההלם שלי היה מוחלט. הלב שלי דפק בטירוף ונשמתי עמוק כדי להרגיע את עצמי ולחשוב. ידעתי שלכל מה שאעשה או לא אעשה עכשיו תהיה משמעות מכרעת. דותן אמר שזה הסוף, אבל אני לא הייתי מוכן לוותר כל כך מהר. ההיסוס שלי מה לעשות כדי לא לשרוף את גשרון העץ המפויח שנותר על התהום שנפערה ביננו, והשתיקה שלי שנבעה מההיסוס הזה, דווקא באופן מפתיעה עזרה במעט. כשהגיעה זמן קצר אחר כך הודעה נוספת מדותן, הבנתי שנפתח סדק בחומת עקשנותו.

וכך הוסיף דותן וכתב:

"אתה שקט וזה טוב. אני אוהב אותך מאוד מאוד כמו שלא אהבתי איש מעולם בחיי, אבל ניראה שאתה לא מרגיש כמוני. תודה לך על הכול."

זו היתה ההזדמנות שלי. לא להתנצח איתו על מה שעשיתי או להצטדק על כך, אלא לדבר איתו על מישור אחר לגמרי. אז נשמתי עוד נשימה עמוקה, קפצתי למים הקרים וידעתי שזה הסיכוי האחרון שלי, וכך כתבתי:

"הו דותן דותן,

אם היית מבין מה אני מרגיש עכשיו... חרב עלי עולמי. אני יושב ברכב ומנסה לנשום עמוק ולחשוב מה עוד אני יכול לעשות. אפילו לגדול הפושעים נותנים איזו זכות שימוע... אם היית מבין כמה אני אוהב אותך וכמה הרהורים אני מהרהר בחודש האחרון על החיים שלי... ועליך. אם היית פשוט משוחח איתי פנים אל פנים. אני מוכן אפילו לבוא עכשיו. אתה החיים שלי ואין לי מושג מה ישאר מהם בלעדיך... כל הסקס שבעולם לא שווה מילה אחת ממך. כל כך היו חסרות לי המילים שלך בזמן האחרון. הביטולים וחוסר הוודאות יסרו אותי, אבל שתקתי ולא שאלתי למה. ניסיתי להיות הכי סבלני כי כל כך רציתי שהקשר שלנו יעלה ויפרח אך לא הייתי בטוח שאתה בראש אחד איתי. במיוחד העיק שלא יכולתי לדבר איתך. ולא הבנתי למה."

חיכיתי בנשימה עצורה לראות אם הוא יגיב אולי ישתוק כהרגלו ויעלם מחיי לנצח אבל על כך כבר בפעם הבאה...

לפוסט הזה בחרתי את השיר The Fray - Never say never משנת 2009:

"There's some things we don't talk about

rather do without

and just hold the smile

falling in and out of love

ashamed and proud of

together all the while

חשבתי ששטויות שעשיתי עלולות לגרום לסיום הקשר עם דותן, אבל הבנתי שאני חייב לשים את הקלפים על השולחן ויהיה מה שיהיה. הבעה היא שאין לי בפני מי לשים את הקלפים על השולחן כי כבר שלושה שבועות לא נפגשנו...

לא רק שלא נפגשנו, אפילו לא דיברנו בטלפון כל הזמן הזה. כל נסיונותיו לצלצל אליו לא צלחו וניסיונותי לגרום לו לצלצל אלי או להפגש איתי, בסמסים או הודעות ששלחתי לו, לא הניבו שום תוצאה. אפילו שלחצתי שאני חייב לדבר איתו, הוא רק שאל "על מה?" וכמובן שלא יכולתי להתחיל לפרט בסמס.

אני שונא את תקשורת הסמסים הזו, את כל תרבות הסמסים הזו. סמסים טובים להודעות קצרות או לעורר חרמנות כשצריך, אבל לשיחות? יש דברים שאפילו טלפון לא מתאים להם, על אחת כמה וכמה סמס. נכון שקרוב משפחתו מאושפז בבית חולים וקרוב משפחה אחר נפטר, נכון ששבועות לא קלים עוברים עליו, אבל עדיין יש מקום להתייחסות אחרת למישהו שהוא אוהב. אז למה הוא בקושי מדבר איתי? איך הוא יכול לשים חומה כזו ביננו?

אחרי שנתתי לו קצת זמן לנפשו, החלטתי לנסות להזיז אותו קצת. אמרתי לו שלא יכול להיות ששבועות שלמים לא אוכל לדבר איתו בטלפון אפילו, או לפגוש אותו לכוס קפה לאיזו שעה קלה. בכל הבלגן שהוא שרוי בו הוא הולך לעבודה, מגיג ללימודים וממשיך בתפקוד היומיומי שלו, אז מה איתי? השתיקות וההעלמויות שלו הורגות אותי. אמרתי לו שנשבר לי מהמצב הזה שאנחנו לא יכולים לדבר אפילו. אמרתי לו שחשבתי שהקשר שלנו שווה התייחסות אחרת אבל הוא הולך ומתרחק כאילו אני כלום, ואמרתי לו שאני צריך לדבר איתו על משהו. דותן ענה: "כואב לי ואני מבין מה שאתה אומר... אתקשר שאוכל... תניח לזה כרגע... בבקשה." ואלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנו...

עשרה ימים עברו מאז. עשרה ימים של שתיקה. ניסיתי להחזיק את עצמי ולא לומר כלום, לתת לו את פסק הזמן שהוא כנראה זקוק לו, אבל לא יכולתי. שתיקות הן לא דרכי והן לא עושות לי טוב. אני זוכר את השתיקות הרועמות מבית הורי ממריבות שהיו להם לפעמים והן היו קשות יותר מאלימות פיזית. שתיקות של מישהו שאתה אוהב ואמרו לאהוב אותך, הן סוג של התעללות נפשית. במקרה שלנו גם לא היתה לזה שום סיבה, אלא רק ענין של סדר עדיפויות. בסדר העדיפויות שלו היה לדותן זמן לביקור חולים, ללימודים, לעבודה, למשפחה, אבל לא היה לו זמן להפגש איתי ואפילו לא לדבר איתי בטלפון כל הזמן הזה.

עד כמה בן אדם מסוגל למדר את עצמו ולחצוץ בינו לבין ענינים שלא בא לו להתעסק איתם? עד כמה דותן מסוגל להתעלם מאדם שהוא אוהב ואי שם בירכתי מוחו גם מתגעגע אליו? עד לאיזה רמות יכולת ההדחקה שלו יכולה להגיע? זה כבר נשגב מבינתי.

ניסתי שתיקה והפוגה, ניסיתי לשלוח הודעות עם שאלות למה הדברים ככה ולהסביר לו איך אני מרגיש פגוע ביחס לכך, ניסיתי לומר לו שאני לא אחפור במה שהיה ולמה היה ויותר חשוב מה יהיה ומה הוא רוצה שיהיה וניסתי גם פשוט להתעלם מהמועקות שהוא גורם לי ולשלוח לו איחולים לשנה האזרחית החדשה, אבל השתיקה הרועמת של דותן נמשכת כבר עשרה ימים.

בינתיים עבר זמנם ובטל קורבנם של הדברים שרציתי לספר לו ושחשבתי שעלולים להפריד ביננו, אבל הפרידה בפועל כבר שרירה וקיימת, בשתיקה, בהתעלמות, וזה גרוע יותר מהאמירה המפורשת שזה נגמר. נותרתי תוהה על כמעט תשעה חודשים של קשר, שהחל ממפגש הזוי למדי ונמשך למשהו שנמשך באופן ששנינו לא האמנו שהגענו אליו, אך לבסוף נגמר בקול דממה דקה.

הסתיימה 2010 ועצוב לי. עצוב לי מאוד.

ואסיים בשיר "אושר" בביצוע צוות "ארץ טרופית יפה", שימו לב למילים המיוחדות שרקם אהוד מנור בתרגומו החופשי לשיר הברזילאי המקסים- עצוב הזה:

שחרורו של דותן ממילואים הלך והתקרב והתמיהות על התנהגותו בחודש האחרון הלכו וגברו וכך גם המועקה בקרבי. לא הבנתי איך לפעמים התמונה שלו באטרף משתנה אם הוא אמור להיות במילואים ולא ליד מחשב, איך פתאום הוא מחובר ופתאום הכרטיס שלו מוקפא. איך חלק מכניסותיו ויציאותיו מאטרף קורות בתזמון מוזר עם כניסותיו של "נדפק חזק26". האם דותן מוליך אותי שולל? האם הוא באמת האקס שלו רודף אחריו ודותן בורח כל פעם שהוא מציק לו וזו הסיבה לסמיכות הזמנים?

היו לי הרבה שאלות לשאול אותו והעיקרית שבהן היא למה לכל הרוחות הוא בקושי שמר איתי על קשר בכל החודש האחרון. האם כך מתנהד בחור שאוהב? רציתי להבין, באמת שרציתי, כי אני יודע שאנחנו אנשים שונים מאוד באופי ובהתנהגות, אבל זה הלך והפך להיות בלתי ניתן להבנה.

חשבתי שמשתחררים ביום חמישי בערב אבל לא שמעתי ממנו כלום. אולי טעיתי, אולי קצינים משתחררים יום אחד אחרי כולם, אבל החלטתי לשלוח לו הודעה במסן, שאולי יראה אותה גם אם יחזור מאוחר בלילה. הייתי חייב לשחרר את המועקה הזו, וכתבתי לו: "לאן נעלמת ולמה אתה לא יוצר קשר? אני ממש לא מבין אותך... :( דותן יקירי, אני צריך לדבר איתך על כל הדברים שלא מובנים לי מכל השבועות האחרונים. אני לא יכול להשאר עם סימני השאלה והתמיהות. לפעמים אני מרגיש אדיוט מושלם עם כל מה שקורה... אנחנו צריכים להפגש ולדבר. אוהב וכואב" והמתנתי בקוצר רוח לתשובה.

ביום שישי אחר הצהרים הגיעה סוף סוף איזו הודעה קצרה מדותן. לא במסן, שהוא לא נכנס אליו כבר זמן רב, אלא דווקא באטרף: " היי מה המצב? חזרתי עכשיו...גמור".

השבתי לו: "אני כל כך מתגעגע אליך... נשארתי בעבודה עד עכשו בתקווה לשמוע ממך משהו. יש לך כבר טלפון?"

דותן: לא, אבל יהיה לי יותר מאוחר. אני חיפשתי אותך כאן ושמח שהצלחתי."

אני: "לך לישון אהוב שלי, תנוח... דבר איתי או תשאיר לי הודעה אפילו אם אני לא נמצא, פה או במסנג'ר אם יש טלפון שאפשר לדבר איתך... אולי מחר אוכל להתגנב..."

דותן: "רוצה לחבק אותך לשכב איתך... אז אהיה איתך... ומה עם הטלפון שלך חתיך?"

אני: "אני מקווה שאוכל לקפוץ מחר לעבודה איכשהו ואז נוכל לדבר ואולי גם יותר מזה... יש סיכוי שאוכל להתחמק בשבת ואולי גם להפגש".

דותן לא השיב, וסגר כבר את אטרף וזמן קצר אחר כך הוא כבר לא היה מחובר, אך הכרטיס שלו נותר פעיל לשם שינוי. אחרי שהתארגנתי וידעתי שאוכל להתחמק בשבת בבוקר מהבית ולבקר אותו, אם רק ירצה, שלחתי לו הודעה על כך. חשבתי שדותן ישמח, כי בשבתות הוא חש בודד יותר כשלא יכול היה להפגש איתי. תמיד אמר לי כמה בא לו שאבוא אליו בשבת וחבל שזה לא אפשרי, והנה צצה האפשרות, אבל הוא לא ענה לי על כך בכלל.

הנחתי שאולי הוא לא ליד המחשב ואולי משלים שעות שינה אחרי המילואים המעייפים שלו. למחרת גיליתי ששעה אחרי ששלחתי לו את ההודעה האחרונה הוא שינה את המשפט שלו באטרף למשפט אחר, כלומר הוא נכנס לאטרף, ראה את ההודעות שלי ופשוט התעלם מהן. חשתי דקירה. הדקירה רק העמיקה כשהתחלתי לנסות להבין את משמעות המשפט שהוא כתב בכרטיס שלו. לא אצטט אותו אבל זה היה משפט מזמין. משפט של מישהו שמחפש משהו. לא נראה לי שזה משפט מתאים לבחור שמצא את מי שהוא אוהב ולא מחפש מישהו אחר, אם כי בדוחק אולי זה היה מכוון אלי, כעין רמז למה שהוא רוצה ממני.

המועקה שלי רק גברה. שמתי לב שהסמל שלו בכרטיס הוא סמל של פרפר. האם הוא שינה? האם זה תמיד היה פרפר? לא זכרתי. עוד תמיהות. את כל זה ראיתי רק בשבת בבוקר, אז שלחתי לו עוד כמה הודעות לגבי פגישה אפשרית בשבת, אבל דותן לא ענה וזמן קצר אחר כך הקפיא את הכרטיס שלו שוב. שוב האקס שלו מציק לו או שהוא פשוט רוצה שאניח לו? אם כך, למה אמר לי אתמול שהוא רוצה להיות איתי... להתחבק... לשכב. למה?

כשאין לי תשובות ואין לי עם מי לדבר על השאלות שלי או לפחות להרגיש שהוא שם בשבילי, הדמיון שלי מתחיל להתפרע. אני מתחיל להכנס לסרטים על איך, מה ולמה וזה לא עושה לי טוב. זו נקודת התורפה העיקרית בקשר שלי עם דותן. הוא שתקן הרבה יותר גדול ממני. מעדיף לעשות - כשבא לו - ולא לדבר. קשה לי עם זה וקשה לי במיוחד כשזה נמשך זמן רב כל כך כמו בכל החודש האחרון. מה שהייתי צריך ממנו יותר מכל לא היה סקס, אלא יחס. רגש.בטחון. הדממה שלו פגעה בכל נקודות התורפה שלי והרגשתי שאני שוקע לתוך מרירות גוברת והולכת. זה היה הרגע של החרמנות הטבעית שלי להרים ראש...

אחרי שהכנתי את הקרקע להעדרות מהבית בשבת, לא היתה דרך חזרה. קיוויתי שמתי שהוא במהלך השבת הזו, דותן יקום משנתו [אם באמת זו היתה סיבת ההעלמות], יתאושש מתשישות המילואים שלו וידבר איתי. גם אם לא נפגש, לפחות שידבר איתי. אבל זה לא קרה. שלחתי לו סמסים, ניסיתי לצלצל, הודעות במסנג'ר, אבל כלום לא עזר. התחלתי להרגיש נודניק ולא אהבתי את זה. המועקה הלכה וגברה וכך גם הכעס. נניח שהוא צריך את השבת להתאוששות, אז למה הוא לא אומר? למה הוא נותן לי לשבת ולחכות למה שלא יקרה? לבנות ציפיות חסרות שחר? למה? הסבלנות שלי הלכה ונגמרה. ההתלבטות אם להמשיך ולחכות לו נראתה חסרת הגיון יותר ויותר ככל שהשעות נקפו והדממה מכיוונו של דותן נמשכה והלכה.

התחלתי לחשוב על ההזדמנות. קיבלתי לימון והחלטתי לעשות ממנו לימונדה. לא פעם קורה שבחורים שווים ומושכים פונים אלי באטרף דווקא בסופ"ש, אבל אני לא יכול לעשות עם זה כלום גם אם יש התאמה ויש כימיה כביכול. גם כשמישהו מדבר איתי בשבת ורוצה אותי, רוב הסיכויים הם שזה היה רק לאותו רגע, כי אנשים חיים את הרגע. אותו בחור כבר ישכח מי אני ומה דיברנו יום יומיים אחר כך. חרמנות השבת תעבור לו וגם אם נהיה פנויים אחר כך במשך השבוע, 99% שלא יקרה עם זה כלום. הרבה הזדמנויות אני מפספס בסופי שבוע, אז החלטתי הפעם לתפוס את השור בקרניו ולהסתער על אטרף ועל האפשרויות שהוא מציע לי דווקא בשבת העצובה הזו שדותן דפק לי נפקדות... 

ועל כך בפוסט הבא...