פילבוקס

אינני רואה כמעט טלוויזיה. מה שאני רואה זה דברים שהשגתי באינטרנט יום אחרי ששודרו בארה"ב. למי יש סבלנות לחכות עד שישודרו בארץ חודשים רבים אחרי? אחת הסדרות שהתחבבו עלי בקיץ, לא בגלל שהיא מי יודע מה, אלא בגלל שכמעט לא היה שום דבר אחר לראות, היתה הסדרה שנקראת בארץ קייל המסתורי או במקור Kyle XY.

לפני ימים ספורים שודר פרק סיום העונה השניה ובסיום הפרק שמעתי שיר מקסים שהתאהבתי בו ברגע. זה היה מין שילוב כזה בין המנגינה הנעימה לבין האפיזודה בפרק הזה לבין המילים שחשתי איתן הזדהות רבה. לאחר שנתתי לאצבעות שלי ללכת קצת במקומי בחיפוש אינטרנטי לא קצר גיליתי את זהות הזמר ושם השיר. שמו הוא Matthew Perryman Jones, זמר שלא ידעתי על קיומו לפני כן. השירים שלו משהו בסגנון של ג'יימס בלאנט או דמיאן רייס ובהחלט אעקוב אחרי יצירות אחרות של הזמר המיוחד הזה. השיר נקרא Save You ואת מילותיו בחרתי להביא במלואן:

Matthew Perryman Jones – Save You

I wanna rock-n-roll

I wanna give my soul

I'm wanting to belielve

I'm not too old

Don't want to make it up

Don't want to let you down

I want to fly away

But I'm stuck on the ground

איך הגעתי לזה

כבר יומיים אני מסתובב סחור סחור סביב נושא הפוסט הבא. בהתחלה חשבתי שאכתוב זה פוסט מוסיקלי, בהשפעת אחד המגיבים שכתב לי למה שלא אעשה איזה פוסט על שירים חמודים ומקפיצי מצב רוח משנות השישים. אני אכן אוהב מוסיקה מהעבר ולגעת בשירי שנות השישים נראה לי רעיון מענין, למרות שגם שירים חדשים וטובים מאוד מדברים אלי (מי שמעונין לדעת איזה סגנון בערך יכול להסתכל בכפתורי הלינקים בצד ימין של הבלוג בכותרת "שירים חדשים"). בתור טיפוס נוסטלגי מובהק ומאחר ובתקופת שנות השישים טרם טיפלתי מיד הרמתי את הכפפה והתחלתי לארגן את החומר לפוסט. אבל באיזה שהוא שלב יצאה לי קצת הרוח מהמפרשים מסיבות שלא כאן המקום לפרטן. ידעתי שאני עוד אחזור לזה, אבל התחלתי לחשוב על משהו אחר והכיוון היה סיפור. לשלוף את אחד מסיפורי הגיי-אירוטיים, לעשות לו איזו מתיחת פנים קטנה, לשפצר קצת את הפינות ולפרסם. אפילו התחלתי לארגן את זה אתמול אך הזמן נגמר לי בטרם הספקתי לסיים ובינתיים משהו שקרה לי אתמול בלילה שינה את כל תוכניותי והגעתי לכתוב על הנושא שמופיע בכותרת הבלוג הזה.

חלום

אתמול בלילה חלמתי על אלן. ובחלומי הוא כבר לא ילד אלא בחור בן שלושים ומשהו, שנראה בול איך שנראה פעם, רק בוגר יותר ועם זיפים יפים ואלגנטיים כאלה. בחלומי, זה קרה ברחוב כשהבחנתי בקבוצת צלמים משתרכים בעקבות אלן שהלך שניים שלושה צעדים אחרי בת זוגו, כוסית-סקסית-מהממת-צעירה-בלונדינית-מטופחת שכנראה היתה איזו סוג של סלבריטאית. משהו באוירה שמסביב שידר שהיא לא ישראלית ושזה גם לא קורה בישראל. הייתי בהלם לראות אותו סתם כך ברחוב אחרי כל כך הרבה שנים ואפילו עצם העובדה שהצלחתי לזהות או אפילו לזכור אותו היתה די מפתיעה.

"הי אלן !" קראתי לו והוא לא שם לב. התקרבתי אליו נגעתי עם ידי בכתפו לרגע ואמרתי לו שוב "אלן !". רק אז הוא נעצר, הביט בי בחוסר הבנה כשהמשכתי: "אלן, שלום, זה אני XXX למדנו יחד בכיתה ה', זוכר אותי?". אלן מלמל משהו לא ברור ובת זוגו העצבנית גערה בו שיבוא כבר ויפסיק לדבר עם כל תמהוני שתופס אותו ברחוב, אז הוא משך בכתפיו בתנועה של "מה אני יכול לעשות?", נגרר אחריה והתפוגג מעיני.

החלום קרה כנראה זמן קצר לפני שהתעוררתי כי זכרתי אותו בבהירות רבה, כאילו כרגע קרה לי כל הארוע במציאות. מה פתאום חלמתי על אלן? שאלתי את עצמי. הוא לא היה כל כך מיוחד בחיי, סתם ילד נחמד שהגיע מצרפת ונכנס לכיתתנו בכיתה ה' בלי לדעת מילה אחת בעברית, למד איתנו שנה ונעלם כלעומת שבא. אני לא זוכר אפילו אם היינו ידידים, אני לא זוכר עליו כלום, מלבד זה שהוא היה קיים ומלבד זה שהוא עוד אחד משורה ארוכה של אנשים שעברו בחיי באופן כזה או אחר ונעלמו לבלי שוב.

אלן הוא עוד אחד בשורה אנשים שהכרתי ושהלכו לי לאיבוד לאורך הדרך. גם הניתוק והפרידה ממישהו שחשבתי לידיד טוב בחודשיים האחרונים והתגלה כמשהו שונה לגמרי נתנו לי את הדרייב לכתיבת הפוסט הזה ואולי גם משהו באופי הבסיסי שלי.

אני נוסטלגי

אני טיפוס נוסטלגי. נוסטלגי מאוד אפילו. מתקשה מאוד להתקשר לאנשים אבל מרגע שהתקשרתי, לא יכול לעזוב, שונא פרידות, אז אני נאחז במי שאני מכיר, משתדל לפחות. אני לא מדבר פה על עניני אהבה וזוגיות, כלל וכלל לא, אלא על פרידה והתנתקות מכאלה שעברו בחיי כידידים בלבד, כמכרים או כחברים, בלי שום קשר לאהבה או לזיונים. אולי שנאת הפרידות וניתוק הקשר היא זו שמזינה את הקושי להתקשר לעומק לאנשים ולתת להם כניסה למרחב המוגן שלי ואולי היפוכו של דבר. מה הסיבה ומה המסובב, אני כבר לא יודע, אך זה המצב. אבל אפילו לאנשים שהיכרותנו וידידותנו לא היו מעמיקות במיוחד אני זוכר חסד וחבל לי על ניתוק הקשר איתם. אבל החיים הם שיוצרים את הקשרים, הם שלוקחים אותנו למקומות שונים והם שגורמים לניתוק הקשרים או התפוגגותם, גם אם לא היתה שום מריבה ושום סכסוך.

כשנפתח אתר חבר'ה לפני כמה שנים הרגשתי שכאילו הוקם האתר בשבילי. נכנסתי לאתר בהתלהבות והתחלתי לחפש כמה מהשמות שהתגעגעתי אליהם במיוחד. חלק מאותם ידידי עבר מצאתי וחלק, לצערי הרב, לא. זה היה נחמד לגלות אותם אחרי כל השנים האלה, לדעת מה הם היו אז ולאיפה הגיעו היום ואפילו קצת לדבר, לזכר ימים שעברו ללא שוב. אך דבר אחד גיליתי: אי אפשר להחיות את העבר, אפילו טיפוס נוסטלגי כמוני לא הצליח בכך. אולי זה קרה בגלל שהאחרים גילו פחות נוסטלגיה סנטימנטלית ממני ולא ייחסו לחידוש הקשר הזה שום משמעות מיוחדת מלבד איזו אנקדוטה קטנה בחייהם, ואולי בגלל שכל אחד היום עסוק בעניניו ויש לו עולם חדש ומלא לעסוק בו.

געגועים

מכל אותם ידידים וידידות מהעבר הכי הרבה היה חבל לי שלא הצלחתי לשמר את הקשר עם ל' שהיתה הידידה הטובה ביותר שלי בכיתה ח'. חברת נפש אמיתית, שחלקנו ביננו רגעים רבים של צחוק ועצב. היא לא היתה הידידה הטובה של ההומו המצוי, כמו שאתם אולי חושבים. הייתי אז קטן מדי בשביל לחשוב בכלל על בנים באותו זמן, כל זה קרה שנים אחר כך. היינו חברי נפש סתם כך. אולי לא כל כך סתם, בעצם.

ל' היתה ילדה שחומה יפה וחייכנית עם לב זהב שהתאהבה בכתה ח' בילד הלא נכון. הוא היה מלך הכיתה שלה, טיפוס בלונדיני ספורטיבי שהיה חבר שלה לזמן קצר ולאחר שנפרד ממנה הכריז עליה חרם, מסיבה עלומה כלשהי. בגלל שהיה כל כך מקובל, כל כיתתה הצטרפה לחרם ול' נותרה מנודה. אני למדתי אז בכיתה המקבילה, התגוררנו בשכנות ומיד (אינני זוכר אפילו אם אני יזמתי את זה או שזה קרה לבד) קיבלו כל החבר'ה מהכיתה שלי את ל' לחבורה שלנו בזרועות פתוחות. בילינו שעות רבות זה עם זו במהלך תקופה ח' עד שעברתי דירה לעיר אחרת, ניסינו עוד להיות בקשר אבל המרחק והזמן עשו את שלהם והקשר ניתק. כשחידשנו את הקשר באמצעות אתר חבר'ה דיברנו קצת, צחקנו קצת, סיפרנו קצת זה לזה מה קרה לנו, מה קרה להיא ומה קרה להוא וזהו, הקשר דעך שנית לבלי שוב.

זכרונות

חבל. לדעתי, גם אם עולמך מלא, תמיד ניתן למצוא בו עוד פינה לאיזה ידיד או חבר טוב, במיוחד למישהו שיש לך זכרונות כל כך טובים ממנו מהעבר. כנראה שזכרונות בלבד אינם מספיקים ופער השנים כבר עשה את שלו. אם כבר נגעתי בנושא זכרונות אני אעשה ברשותכם הפסקה מתודית קצרה ואעבור לאחד השירים שאני אוהב במיוחד לשמוע כשרוח הנוסטלגיה לזכרונות ישנים שורה עלי, והכוונה לשיר Memory (זכרון), לאו דווקא בביצועה המקורי של ברברה סטרייסנד המקסימה, אלא בביצועה של איילין פייג' הנפלא לא פחות, מתוך המחזמר Cats  שאני פשוט חושב שהוא המחזמר הטוב ביותר שיצא תחת ידיו של אלוף המחזמרים, אנדרו לויד וובר, ואולי המחזמר הטוב ביותר בכלל.

הקטע הזה  בשיר מדבר על געגועים לזכרונות עבר:

Memory, All alone in the moonlight

I can dream of the old days I was beautiful then

I remember the time I knew what happiness was

Let the memory live again

והקטע הזה על התקווה שמעורר יום חדש:

Daylight I must wait for the sunrise

I must think of a new life

And I mustn't give in.

When the dawn comes

Tonight will be a memory too

And a new day will begin

את הקליפ של השיר המופלא הזה ניתן לראות כאן:

חידוש קשרים ישנים והסדרה הקומית "הכיתה" (The Class)

כטיפוס כל כך נוסטלגי אין דבר שיכול לשמח אותי יותר מאשר איזו מסיבת הפתעה נוסטלגית שאליה יתקבצו ויבואו כל אותם ידידים, ידידות, חברים, חברות, מכרים ומכרות שהיה לי איתם איזה קשר טוב כזה או אחר בחיי ונעלמו לי מתי שהוא לאורך הדרך. ברור שאין שום סיכוי בעולם שזה יקרה, אך זו גם הסיבה שסדרת הטלוויזיה הקומית "הכיתה" (The Class) היא הדבר שאני הכי אוהב לראות בטלוויזיה. יותר נכון, לא בטלוויזיה כי השידורים יתחילו רק ב- 29.4 בהוט אקסטרה, אלא בפרקים שהשיגו לי מהאינטרנט (ש...לא לספר). למי שרוצה לדעת במה מדובר, הרי לו תיאור קצר של הסדרה מאתר הוט:

 "רומנטיקן חסר תקנה מארגן פגישת מחזור לחבריו מכיתה ג' כדי לחגוג 20 שנה ליום שבו הכיר את בת זוגו שלמדה אתו. אף שהמסיבה הופכת לטרגדיה, חיי שמונת האנשים שנכחו בה מצטלבים. הפגישה המחודשת מציתה מחדש רגשות שנשכחו ומשנה את חייהם לעד."

אני רוצה לומר רק לכם כי בניגוד לתיאור הקצת דרמטי, מדובר בסדרה קומית משעשעת שעושה לי מצב רוח טוב כל פעם שאני רואה אותה. על מנת שיהיה לכם מושג קצת יותר ברור למה אני כל כך אוהב אותה ומה כל כך מצחיק אותי אתם מוזמנים לצפות בקטע הפתיחה של הפרק הראשון בעונה הראשונה, ממש כאן:

ושיהיה לכולם סוף שבוע נעים.