פילבוקס

אדיר:    יש מצב שאתה בא בבוקר לקפה ואם לא יצא כלום אז סבבה? לא תתאכזב?

אני:       שאני אתאכזב מכוס קפה ושיחה עם בחור חמוד כמוך? מה פתאום? כייף לפתוח כך את השבוע. כל מה שיקרה מעבר זה רק בונוס...

אדיר:    סבבה, מחכה לטלפון ממך.

אחרי שהגעתי אליו והוא אכן הכין קפה שישבנו לשתות יחד, החל אדיר לספר לי את סיפור חייו הלא כל כך פשוטים במשפחה הנקרעת בין דתיות לחילוניות. אדיר כבר יצא לדרך עצמאית משלו, הוא עובד והוא מחזיק את עצמו. גם אני סיפרתי לו כל מיני דברים והשיחה הפכה לאישית מרגע לרגע.

המוזר הוא שכשנכנסתי לדירתו בפעם הראשונה וראיתי אותו פנים אל פנים, בכלל לא הייתי בטוח שבא לי עליו. הוא לא ממש היה הטיפוס שלי וגם לא אהבתי את זה שהיו על פניו זיפים בני כמה ימים של הזנחה. יחג עם זאת, לאחר השיחה ביננו, הרגשתי משיכה בלתי מוסברת לבחור הצעיר הזה. באחד הרגעים הנוגעים ללב של סיפור חייו, פשוט הושטתי את ידי אליו וכאילו באופן טבעי הוא התכנס לתוך החיבוק החם שלי, ואז הוא סיפר לי שאותו יום הוא יום ההולדת שלו.

"איזה יום הולדת?" שאלתי ואז הסתבר שהוא צעיר בכמה שנים ממה שאמר לי קודם לכן וכי למעשה באותו יום מלאו לו רק 20 שנה.

"גיל הוא רק מספר" הוסיף אדיר וסיפר לי שכבר היו לו קשרים עם בני 30, 35 וגם 40, וסיפר שמה שמוזר לו היא שאחרי תקופה מסוימת של קשר הם אומרים לו שרוצים להפרד כי לטענתם פער הגילים גדול מדי. "מה הם לא ידעו את זה קודם? מה השטויות האלה בכלל? חוץ מזה שאני לא כמו כל בן 20. מה שעברתי בחיים יש בני 30 או 40 שעוד לא עברו בכלל" אמר אדיר בלא מעט מירמור, ואילו אני החלטתי שזה הזמן הנכון לחתום את הנושא בנשיקת יום הולדת ולומר לו יום הולדת שמח.

"שנפתח את המתנה?" שאלתי בחיוך ואדיר רק נשק לי וחייך בחזרה.

מאותו רגע, כמו מעצמם נכרכו גופינו זה בזה, כששנינו מתחממים יחד זה עם זה בדירה הצוננת. לאט לאט גם התפשטנו, ממשיכים להתלטף ולהתנשק ללא הרף. אדיר אהב מאוד את מגע הידיים שלי ואת מגע הגוף שלי ואמר לי כמה שנעים לו. בכל פעם כשהתקדמתי עוד קצת שאלתי אותו אם להמשיך והוא אישר בהנאה רבה, אז המשכנו. עד הסוף. עד ששנינו גמרנו יחד בעונג רב. אדיר אמר לי שנהנה מאוד ואני אמרתי לו שאני שמח שישאר לו זכרון טוב כזה מיום ההולדת שלו... וכמובן שגם אני נהניתי.

את אורן (שם בדוי) הכרתי בעולם הוירטואלי דרך הסיפורים שאני כותב, לפני קצת יותר מחצי שנה. והיתה ביננו כימיה רוחנית מיידית, כמו אש שנדלקת בשדה קוצים יבש בחום יולי-אוגוסט. היתה ביננו סקרנות עצומה זה כלפי זה והשיחות ביננו זרמו קלחו ושטפו במשך שעות ארוכות מבלי שאנחנו שמים לב לזמן החולף, מרוב שהיה כיף לדבר. אך כמו אש בשדה קוצים יבש, אחרי זמן קצר למדי האש חלפה וחזרנו לבנאליות של היום יום. זה לא שלא היה על מה לדבר, אבל על אורן עברה תקופה קשה בחייו האישיים וחוץ מזה לימודיו הלוחצים טיגנו לו את הישבן  ויצאנו לפגרה ארוכה. באיזה שהוא מקום ידענו שאם נשוב ונשוחח נשאב לתוך זה לשעות ארוכות כמו מערבולת ששואבת לתוכה כל מה שמסביב, מערבולת נעימה אמנם אבל זוללת משאבי זמן לתיאבון.

לאורן כוחות רצון ונחישות הרבה יותר חזקים משלי. אני כבר נוטה לעשות הנחות לעצמי פה ושם ומדי פעם חשתי צורך פנימי עמוק לדבר איתו שוב וניסיתי לפנות אליו, אך ללא הועיל. עם הזמן חדלתי לנסות למשוך אותו לשיחות העומק שלנו או לשיחות בכלל, אם כי פעם בכמה שבועות או חודשים שלחתי לו איזו ברכת שלום שלעיתים הוא השיב עליה קצרות ולעיתים לא. הבנתי אותו. קינאתי בו על יכולתו לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהם. מנה קטנה  מנחישות כזו היתה יכולה לפתור לי כמה בעיות פה ושם. באופטימיותי הרבה המשכתי לחכות שיבוא יום ונוכל לשוב לדבר כמקודם. מדי פעם בפעם כשהייתי רואה אותו מתחבר למסן הייתי מהסס אם לשלוח איזו הודעה, אבל הכרחתי את עצמי שלא לעשות זאת. אם הוא לא רוצה או לא יכול לדבר, לא רציתי להיות עליו לטורח. פעם אחת או פעמיים נדירות הוא גם פנה אלי בתקופה הזאת אם זה בקשר לאיזה סיפור שהוא כתב ופרסם בעצמו ואם זה סתם לומר שהוא לא שכח אותי ורצה למסור לי ברכת שלום. כך חלפו ועברו להם שישה או שבעה חודשים.

באחד מימי השבוע האחרון, אחרי הסטוץ-שלא-היה עם "תקע אותי" כשמצב רוחי נע בין קורטוב של אכזבה לבין תחושת הקלה מסוימת, פתחתי את המסן ולפתע הודעה מפתיעה מאורן שכאילו דילגה בקלילות על כל חודשי הנתק שהיו ביננו. שוב החלה להתגלגל לה בקלילות שיחת נפש ידידותית בין שני אנשים שהקשר ביניהם נקי וחף מכל אינטרסים. באמצע השיחה לפתע אורן שאל בנונשלנטיות שכזו אם יש לי זמן לקפה באותו יום בצהריים במקום שאליו יזדמן באותה עת. ההצעה של אורן הפתיעה אותי אך גם שימחה אותי מאוד. עד אז מעולם לא פגשתי את אורן וגם בקושי ידעתי איך הוא נראה. בסיבוב הקודם של היכרותנו כשהצעתי באופן ספונטני יום אחד שנפגש לקפה, נראה לי שהוא נרתע. אולי חשש שאני מנסה לקחת את ידידותינו הוירטואלית לכיוון אחר שלא רצה בו ואולי סתם זה היה מהיר מדי בשבילו אז. תהא הסיבה אשר תהא, הצעתו של אורן להפגש עכשיו הבהירה לי שהוא כבר התגבר מזמן על חששותיו ושמחתי על ההזדמנות להכיר אותו קצת יותר טוב. הבחור הזה הוא מתכון בטוח לשיפור מצב הרוח ומאותו רגע שדיברתי איתו הרגשתי שהאיר עלי היום, ההברזה של "תקע אותי" כבר פרח ונשכח והייתי מלא מרץ ואופטימיות.

קבענו את מועד ומיקום הפגישה וסיכמנו שנדבר בטלפון איזה רבע שעה קודם. מאחר ואני סיימתי פגישה אחרת בת"א קצת מוקדם מהצפוי, שמתי את פעמי לבית הקפה והגעתי לשם בדיוק במועד בו אמור היה אורן להתקשר. מעשה שטן, מרפי החליט לעזוב לזמן קצר את הצקותיו  לידידי דם דם ולהתערב בנעשה. אם משהו יכול להשתבש הוא כנראה ישתבש, קבע מרפי וכמובן ששיחת הטלפון מאורן לא הגיעה. צלצלתי אליו בעצמי וכמובן שהגעתי למענה קולי. השארתי הודעה וכמובן שאף אחד לא חזר אלי. חיכיתי עד שהגיעה שעת הפגישה אבל לא נראה אפילו קצה אפו של אורן בשטח. המשכתי לחכות עוד עד שעלה על דעתי שאולי אני לא ממש במקום הנכון.

"תגידי, יש אולי עוד סניף של בית הקפה הזה בסביבה?" שאלתי את המלצרית החמודה שבדיוק עברה לידי.

"כן" היא ענתה בחיוך "חמש דקות הליכה כאן במעלה הרחוב".

זה עדיין נראה לי מוזר כי הרי השארתי לו הודעה שאני מחכה במקום זה וזה אבל התחלתי לצעוד לעבר הסניף השני ושלחתי לאורן SMS על כך כדי שלא נחכה בשני בתי קפה שונים.

אורן לא היה גם בסניף השני של בית הקפה האמור וגם לא ענה ל- SMS. חיכיתי לו בפינת הרחוב השקט, סופג בהנאה של קרני השמש החורפית הנעימה  והזמן המשיך לחלוף לו באיטיות. שלחתי עוד SMS אבל נאדה ונאדיה. אין צל צילו של אורן באופק. התחלתי לחשוב שאולי התבלבלתי בשעה. שאולי אורן אמר לי 15:45 ואני התבלבלתי עם 14:45, אבל למה לכל הרוחות הוא לא עונה? רק חסר לי הברזה שני לאותו שבוע. החלטתי להמשיך לחכות. בענינים כאלה אני אופטימי חסר תקנה. תמיד מקווה שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר ותמיד בונה סצנריו מפורך והזוי בראש מה יכולה להיות סיבת השיבוש. אולי אורן פשוט שכח את הטלפון שלו בבית והוא מתעכב אך אין לו דרך להודיע לי. אולי אני טועה בשעת הפגישה. אולי חטפו אותו חייזרים, אבל אחרי שימסור למפקד החללית שלהם על מטרת בואו הם יגלו מידת הרחמים וישחררו אותו לפגישה איתי שמתמהמהת כבר שבעה חודשים? כשמשעמם לי הדמיון מתחיל לעבוד שעות נוספות.

כדי להעביר את הזמן עשיתי את דרכי חזרה לסניף הראשון. כמה דקות אחרי שהגעתי לשם, משהו כמו ארבעים דקות אחרי שהתחלתי לחכות לאורן, פתאום הגיעה שיחת הטלפון המיוחלת. התברר שהוא התעכב באיזו ישיבה והטלפון שלו היה על שקט, העיקר שהוא כבר בדרך ויגיע תוך כמה דקות. אמרתי לו באיזה סניף אני נמצא ואחרי עשר דקות כמובן שאורן הגיע דווקא לסניף השני. מרפי המניאק התערב שוב. מזל שלאף אחד מאיתנו לא נגמרה הסוללה או משהו כי שיחת טלפון נוספת ממנו ותוך חמש דקות הגיע סוף סוף למקום הנכון.

הפגישה היתה כיפית כמו שציפיתי. אורן הוא חייכן בלתי נלאה, מלא אנרגיות ומרץ ואיש שיחה נעים. ישבנו כמו שני סחבקים או אחוקים שכאילו מכירים שנים רבות למרות שכל היכרותנו התמצתה עד אז בשבוע אינטנסיבי וירטואלי אחד בלבד לפני שבעה חודשים. אורן סיפר לי גם על כמה מהדברים הקשים שעברו עליו בתקופה האחרונה ואני לא יכולתי שלא להזכיר את מפגש חוג ידידי פילבוקס שהתקיים רק לפני כמה שבועות ואת ידידי נדב ז"ל, סופת הטורנדו, אשר נפטר בטרם עת זמן קצר אחרי אותו מפגש. דיברנו על האינטרנט שיוצר חיבורים מפתיעים בין בני אדם שבנסיבות רגילות לא היו מכירים כלל וכמה שזה נפלא שחיבורים כאלה קורים. ישבנו, דיברנו וצחקנו ושעתיים עברו להם ביעף עד לרגע שהיינו צריכים כבר ללכת. כשנפרדנו שאל אורן אם יוכל להצטרף לפעם הבאה ש"הפרלמנט של פילבוקס" יתכנס שוב ואני צחקתי. אמרתי לו שאהבתי את הכינוי שמצא לפורום הזה ושבכיף אשמח להזמין אותו בפעם הבאה שנתכנס. אני יודע שאת החלל שהותיר נדב ז"ל אף אחד לא יוכל למלא, אבל ככל שיצטרפו ידידים אחרים שאני בקשר טוב איתם בעולם הוירטואלי הזה של בלוגים-סיפורים, זו יכולה להיות חוויה מענינת לכולם.

מזג האויר שטוף השמש השכיח שאנחנו בעצם בשלהי החורף, מבחינתי שעות אחר הצהריים האלה עם אורן הזכירו את שירם הישן של הקינקס Lazing on a sunny afternoon שאפשר לראות כאן:

הפגישה עם אורן וגם כמה שיחות שקיימתי השבוע עם ידידם נוספים עזרה לי להכניס דברים לפרספקטיבה. כבר שבוע אני מסתובב עם ההתלבטות מה לעשות בענין אריאל. זה הזמן לקבל החלטות. אני לא אוהב לקבל החלטות קשות, מעדיף לתת לענינים להתגלגל בעצמם, אבל בענין של אריאל וההתאהבות החד צדדית שלו בי, ידעתי שזה הזמן להחלטות, גם אם הן תהיינה קשות. התקשרתי לאריאל, קבענו להפגש וידעתי שאני הולך ומתקרב לרגע האמת.

הלכתי השבוע לדייט עם בחור. נקרא לו אלון (שם בדוי). אלון הוא בן שלושים, גבוה ובעל גוף רגיל. הבחור אמר לי שהוא חרמן אבל בניגוד לחרמנים המצויים הוא נשמע נחמד, היה מעוניין גם לדבר והיה גם על מה לדבר איתו.  לפי התמונות שלו לא ציפיתי למי יודע מה, אבל למדתי שלפעמים יש פער בין תדמיות למציאות שמביא הפתעות טובות. הוא עצמו לא קיבל תמונות מלאות שלי [דיסקרטיות עמוקה] ונפגשנו בבית קפה מסוים. למה בכלל הלכתי לפגישה הזאת? שאלה טובה. אולי בגלל שכבר שבועיים לא נפגשתי עם מקס וכנראה בגלל שמפלס החרמנות אצלי כבר עלה לשמיים.

הבחור איחר בגדול, אבל יש לי סבלנות וחיכיתי. כשהגיע, המבט הראשון על פניו היה מבט של הפתעה. היה לי קשה לקרוא את המבט הזה ולא ידעתי לאיזה כיוון ההפתעה. הוא לא הפתיע אותי וזה כבר לא היה טוב. מכיוון שלא חשתי איזו משיכה מיוחדת למראה החיצוני שלו לפני הפגישה, המון היה תלוי אם ארגיש זאת כשנפגש. זה קרה לי בעבר עם מקס וזה קרה אז בגדול, אבל בדייט השבוע - נאדה, כלום, גורנישט. נותרתי אדיש.

לדעתי אחד הגורמים העיקריים לכשלון או הצלחה של פגישה כזו הינו הפער בין ציפיות או תדמיות שבנינו לעצמנו לגבי הפרטנר לבין המציאות. הוא לא קרא לזה אכזבה, אבל בשיחה אחרי הדייט הבנתי בין השיטין שהוא דימה לו אותי באופן שונה. אוקיי, אז גם הוא לא קיבל מה שרצה, אבל עדיין משהו במבט שלו הראה לי שהוא רוצה. ישבנו ודיברנו בבית הקפה במשך זמן רב וכשהגיע הזמן ללכת לא היה כבר זמן לשום דבר אחר. האמת שגם לא רציתי שום דבר אחר, למרות שהעיניים שלו, נדמה לי שידרו רצון עז שמשהו יקרה.  פה אני צריך להבהיר משהו. אם בחור רוצה אותי רק בגלל שהוא חרמן ולא ממש רוצה אותי בגלל מה שאני, בגלל שהוא מתלהב ממני, בגלל שהוא נדלק ממני - העסק אבוד. מוזר, אבל ככה זה אצלי. 

נפרדנו בלחיצת יד רשמית כזאת והבטחנו שנדבר כבר. בלילה ראיתי שהוא מחובר והתחלנו לדבר. הוא אמר לי איזו תדמית היתה לו לגבי ובמה שונה המציאות מהתדמית. זה לא היה בהכרח משהו שלילי, אבל גם לא חיובי במיוחד. רק שונה. אבל אני קפצתי על ההזדמנות. הוא לא גילה התלהבות, אז במקום לצאת הרע שאומר לו שהוא לא מתאים לי, עשיתי מזה שאני מבין שהוא התאכזב ואיחלתי לו בהצלחה בדייט הבא עם הבחור הבא. לא בא לי למשוך ענינים איתו וסגרתי את הגולל על פרשת אלון.

בינתיים קבעתי דייט נוסף עם בחור אחר. נקרא לו שליו (שם בדוי) זה חצי בליינד דייט כי חוץ מתמונות גוף ותיאור מילולי, אף אחד מאיתנו לא יודע בדיוק איך האחר נראה. מעניין איך יעבוד פה הפער בין תדמיות למציאות. הבחור הפעם בן שלושים ושתיים, שחי בזוגיות כסטרייט ומתלבט לגבי המשך דרכו. הוא מדחיק שנים את משיכתו לגברים ורק עכשיו החליט לבדוק את עצמו. הוא גם רזה וזה חשוב לי, אפילו יותר רזה ממני שדבר כזה כבר מזמן לא פגשתי בדייטים שלי. הוא מגיע לפגישה עם המון פחדים וחששות כי זה דייט ראשון שלו עם גבר. מרוב חששות הוא אפילו הציע שנפגש אצלו בבית, לא לסקס. רק כדי שירגיש יותר בנוח. לא קפצתי על ההצעה. יותר מדי מוזר לי לבוא לבית של בחור שאני אפילו לא יודע איך הוא נראה. מקום נייטרלי מתאים לי יותר, אז קבענו משהו פשוט וסולידי, שלא לומר בנאלי. בית קפה. כמה קפה שיוצא לי לשתות בזמן האחרון...

כל פגישה כזו מלמדת אותי דבר אחד, שמה שאני מרגיש כלפי מקס כנראה חזק יותר ממה שחשבתי. אין מה לעשות. מקס מלהיט אותי כל פעם שאני נפגש איתו, רק שהפגישות שלנו לא בתדירות ששנינו היינו רוצים, לא פעם זה מתבטל בגלל הנחתות בעבודה או סיבות אחרות. גם לחורף עם התחלואים שלו יש את התרומה שלו לביטולים האלה. השבוע גם סוף סוף נפגשתי עם מקס. עכשיו אני רגוע. עכשיו אני יכול ללכת לפגישה עם שליו בלי שהחרמנות תעביר אותי על דעתי. מעניין מה יקרה. עוד בזבוז זמן או שמא התחלה חדשה של משהו מעניין?