פילבוקס

אני יושב על הכסא על שפת הים, ומביט בו בעיניים נוגות. הוא מניח יד על כתפי ומחייך. כבר שנים שאנחנו לא עושים סקס, אבל איך שהוא בכל תהפוכות החיים, נשארנו חברים. מצחיק איך עשרות שנים  קודם הוא דמיין בדיוק את הרגע הזה, שנראה לי אז כל כך סוראליסטי. איך אמר לי שהוא מדמיין אותי כשאהיה קשיש, אשב כך על שפת הים בו נפגשנו לראשונה ואיך הוא יניח כף יד אוהבת על כתפי, והנה עכשיו זה אכן קורה.

 אני נזכר איך הכרנו אז בזכות החיוך המקסים שנשלח לעברי משום מקום, מצליח לזהות את ההומו המסתתר מאחורי חזות איש העסקים שיושב לתומו בבית הקפה על שפת הים, ואיך בזכות החיוך שהשבתי לו, שלא כהרגלי, הוא התיישב לידי בסוף והתחלנו לדבר. כבר אז תהיתי איך בחור חתיך וספורטיבי כמוהו בכלל יתעניין בגבר בגיל העמידה שהייתי אז, ונשגב מבינתי איך אחרי כל השנים האלה הוא עדיין אוהב אותי ככה, למרות שאת הזין שלי הוא לא חש מזמן.

"יום הולדת שמח", הוא אומר לי, מזיז מחיקי את זר הפרחים שהביא לי קודם, ומתיישב לנשיקה חמה וטובה כמו ששנינו אוהבים. כן, הנשיקות האלה היו הדבר השני שחיבר בינינו אחרי החיוכים.

"מה שמח בלהיות בן שבעים?" אני שואל אותו שאלה רטורית, והוא מחייך שוב, מוריד את החולצה וחושף לקרני השמש החמימות את פלג גופו העליון שגם בגיל חמישים נותר סקסי, חטוב ומושך. "יאללה תוריד גם אתה, אני מת ללטף לך את החזה" הוא אומר. קצת קשה לי להוריד את החולצה אחרי השבץ הקל, שהותיר את ידי הימנית נוקשה קמעא וכבדת תנועה.

הוא שולח את כף ידו החיננית ללטף את שיער החזה המלבין שלי, שלא עזר כמה תלשתי ממנו את השערות הלבנות הסוררות אז לפני שנים רבות, במלחמה נואשת לשמור על מראה צעיר, אך הן ניצחו בסוף.  

"אני דווקא אוהב את הלבן הלבן הזה" הוא אומר לי תוך כדי ליטופים ואני רק אול איך הוא לא זרק אותי כל השנים האלו. הוא מחייך את החיוך המקסים שלו ואומר לי שאני סתם טיפש זקן, שאם היה לי שכל אז הייתי תופס אז את ליבו ולא רק את גופו מעת לעת, במקום לרדוף אחרי כל הצעירונים הכוסונים הרזים ההם שהיו הפטיש לי באותם ימים.

"את האהבה שהייתי מוכן לתת לך אז בשתי ידיים, נפנפת ממך כמו שמנפנפים זבוב טורדני, אבל זה היה כבר מאוחר מדי בשבילי, כי הלב שלי כבר נשבה. אחר כך הוא גם נשבר כמה וכמה פעמים, עד שאמרת לי את האמת העצובה."

"איזו אמת?" שאלתי.

"יא סנילי", הוא צחק. "יודע כמה פעמים כבר דיברנו על זה? כשאמרת וראיתי שאתה פשוט לא מסוגל לאהוב וחושב כל הזמן מהזין ולא מהלב. זו היתה מלחמה אבודה."

"היו זמנים..." עניתי וחייכתי נוגות נזכר בימים ההם שרדפתי אחרי כל ישבן רענן ולהפתעתי גם הצלחתי לתפוס לא מעט כאלה. כל כך קלישאתי לחשוב על כל הצעירים ההם שנהו אחרי הזין הגדול והיפה שלי ונמסו תחת כפות ידי הגדולות או השתוללו באקסטזה על הזין הזקור והלוהט שלי. אותו זין שהיום ידי הנוקשה והרועדת מעט מתקשה להחזיר למכנסיים כל פעם אחרי שאני משתין.

"אני בטוח שהוא עדיין לא פחות יפה משהיה כשראיתי אותו בפעם הראשונה" הוא אומר, מנסה להחמיא לזין הרופס שלי, שכבר זמן רב לא ידע שפתים או ישבן של בחור חינני. אני נאנח קלות ומבחין במבטו השובב שנשלח לצדדים. החוף נראה שומם למדי. בית הקפה ההוא מרוחק מאיתנו כמה מאות מטרים, האוהל הגדול שמצל עליו בימי הקיץ, איננו שם, ונראה שאיש אינו פוקד אותו בימי החורף האלה, על אף השמש הנעימה.

"מוכן לקבל את מתנת יום ההולדת שלך?" הוא שואל כשהחיוך לא מש מפניו, ואני רק מפטיר "נו באמת... בגילי? בגילך? זה לא  קצת פתטי?" אבל הוא לא מוכן לוותר. אני עוצם את עיני ומתמכר לתחושת פיו היפה ושפתיו הנאות המתחילים לחמם לי את הזין, אחרי יותר מעשור שלא הרגשתי אותם שם. אני עוצם את עיני ונזכר בבחור ההורס שהוא היה אז והגבר הנאה והשרמנטי שהוא נותר גם בגילו. אני מבין שאולי פספסתי את מי שיכול היה להיות גם אהבת חיי, אהבת חיי האבודה, בגלל ליבי החסום. דמעה אחת קטנה בורחת לה מזוית עיני, והוא לא מפספס אותה. הוא לא מפספס כלום. תמיד הוא קלט אותי עוד לפני שאני קלטתי את עצמי. אינטליגנציה רגשית בטונות יש לו והיתה לו תמיד. הוא עוזב את הזין ומנשק את הדמעה הזו שהחלה להתגלגל על לחיי. שואב אותה לתוכו ואומר לי: "חבל".

"חבל על מה?" תהיתי.

"חבל על זה שאחרי שסוף סוף הלב שלך מתחיל קצת לעבוד, הזין כבר לא כל כך עובד, לפחות כבר לא עובד באופן טבעי כמו פעם" הוא אומר ומתפרץ בצחוק משוחרר. אני קורא לו "איזה לב ואיזה נעליים" אני אומר. "זה רק הזין הארור. אחחח, מה הייתי עושה לך אם הייתי צעיר עכשיו..." והדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי משום מה.

הוא פורש שמיכה על החול ועוזר לי לקום מהכסא ולהשתרע עליה לצידו. "תפסיק להיות עקשן" הוא אומר. "כמו בפרסומת: מה שלא עושה הטבע, תעשה הסולגרה של 'טבע'..." ומושיט לי את הבקבוקון הארור שסירבתי לנסות מאז שהמציאו אותו לפני כמה שנים. "קח" הוא אומר, "אני לקחתי בעצמי לפני כמה דקות ותראה..." ומצביע על הזקפה העבה והגדולה במכנסיו.

המצאת המאה קראו לה, לאותה תרופה שמעמידה את הזין תוך שתי דקות אצל מי שלוקח אותה לפני סקס עם האדם שהוא אוהב. אותה תרופה, שאם אתה גם צעיר שעוד לא זרקה שיבה בשיערו, גם מאריכה ומעבה את גודל הזין בזקפה למימדים שראוי להתכבד בהם. תרופה ארורה, קראתי לה, כי היא הרסה את היתרון היחסי שהיה לי פעם בתחום הזה.

"איך זה שאין לך בכלל שיער שיבה בגילך, יא מנייאק? תראה אותך עכשיו. הזין שלך בטח יותר גדול ממה ששלי היה בשיאו. איזה בזבוז משווע על פסיבי כמוך..חחח", אמרתי.

"קח כבר ותפתח את המתנה שלך" הוא אומר ומתפשט ומחייך.

"סורי, לא מתאים לי גבר בן חמישים" אני עונה לו בחיוך, אבל הוא מפשיט אותי ולוקח עוד לגימה מבקבוק הסולגרה, מדליק את הסנספון ובוחר איזה שיר ישן ואהוב שיתנגן לנו ברקע. שיקח, מה אכפת לי, אני חושב ומתייחס לכל העניין באדישות כפי שהזין הרופס שלי מרגיש באותה עת. הוא מתקרב לנשק אותי. נו טוב, את זה אני עדיין מסוגל לעשות אני חושב, אבל אז כשפי נפתח לנשיקה הנעימה שלו אני מרגיש את הסולגרה נשפכת מפיו המלא לתוך פי. אני מנסה להתנגד, אבל אני קשיש וחלש מדי בשביל הגבר הספורטיבי הזה, שסוכר את פי בכוח ומאלץ אותי לבלוע את הדבר הארור, שהייתי בטוח שלא ישפיע עלי, כי הוא עובד על הנפש של האדם, על תחושת האהבה, שלא חוויתי מעולם.

"זה לא יעזור, סתם בזבזת עלי סולגרה יקרה. אתה הרי יודע שהיא עובדת רק כשאוהבים" אמרתי לו והמחשבה על כך קצת דיכדכה אותי.

המהפכה שהסולגרה הכניסה לכל עולם הסקס לפני כמה שנים פסחה עלי. ככה זה כשאתה חושב רק מהזין ולא מהלב. "איפה הימים ההם שיכולת סתם כך ליהנות מסקס טהור עם בחור שהיית פוגש לפורקן מיני חזק וטוב בלי שום עניני אהבה שמסבכים את הסקס שלא לצורך? מי צריך את כל האהבות האלה, דמאיט?" אמרתי, אבל אז התחלתי להרגיש את החמימות מתפשטת בחלצי.

"אוי לא, נראה לי שברח לי" אמרתי לו, בוש ונכלם על כך שלפעמים, בזמן התרגשות קשה לי לשלוט על השלפוחית הרגיזה שלי.

"לא ברח לך כלום, יא זקן מטומטם" הוא אומר לי בחיבה, "תראה איך עומד לך! ממש כמו בימים הטובים ההם!"

"איך זה יכול להיות? אני לא מבין..."

"מותק, למרות שאני צעיר ממך בעשרים שנה, אני הבנתי מזמן את מה שאתה סרבת להבין כל השנים... "

"מה? את זה שאני הומו ולא איזה דו- מיני בהכחשה? אבל מה זה קשור בעצם לזין שלי שפתאום התעורר? רגע... לא יכול להיות! נו די. זה באמת סולגרה או שזו איזה המצאה חדשה שאני לא מכיר שמעמידה את הזין גם לקשישים חסרי לב?"

"זה סולגרה אהוב שלי" הוא אמר והתיישב על הזקפה היצוקה שלי אחרי כל כך הרבה שנים ומתחיל לעלות ולרדת עליו בקצב, כשהחיוך לא מש מפיו...

"אני אוהב אותך? אני אוהב אותך... אני אוהב אותך, דמאיט!" אמרתי וחייכתי גם אני. "אני אוהב אותך, אהוב שלי" אמרתי והתחלתי לצחוק איזה צחוק משוחרר וחסר מעצורים. "אני אוהב אותך, והעולם נראה פתאום כל כך טוב" אמרתי, כשאזרתי את כוחי והפכתי אותו והתחלתי לרכוב על ישבנו החם מאחור כמו שאהבתי לעשות פעם, כשכוחי עוד היה במותני.

"חלום שהתגשם, אהוב שלי" הוא אמר כשהתחלתי להשפריץ בתוכו ממלא אותו בזרע שלי בפעם הראשונה בחיי, וברקע ממשיך להתנגן השיר "חיוכים" של חווה אלברשטיין ואני רק שומע ומבין שאכן כדאי לאהוב:

"כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב"...

הקדמה

הפוסט הזה, סוג של סיכום המפגש, ייכתב ע"י כל הנוכחים בארוע (כמעט), כל אחד מנקודת מבטו. כמעט לא נגעתי, חוץ מתיקוני עריכה קלים והסתרת השמות האמיתיים של כל המשתתפים. הראשון ביניהם זה אני בעצמי.

אני, פילבוקס, או בקיצור פילי

ההתחלה היתה לפני כארבע שנים. חבר המייסדים כלל כמה בלוגרים או כותבי סיפורים  שכולם מכירים אותי ואשר פגשו אותי בנפרד, עד שעלה רעיון לעשות מפגש משותף. בחבר המייסדים היינו ארבעה: ארטיסט, דם-דם הסטרייט מהדרום הבלוגר מתפוז, kael הדרגיסט ואיש ה- bdsm ואנוכי. כחודש לאחר מכן איבדנו את kael שהלך לעולמו באנסיבות טראגיות, ונותרנו רק שלושה. למפגש השני צירפנו עוד כמה בחורים שהכרתי אבל לא ממש התחברנו לחבורה ומאז לא יצא לנו להפגש ביחד מעל לשנתיים.

כשעלה הרעיון לערוך מפגש נוסף החלטתי די מהר שצריך להרחיב את המעגל. הבחירה הראשונה היתה קאלי, המגיבה הנאמנה שבנוסף להיכרותנו כבר הספיקה להכיר בלוגר נוסף הלא הוא Dum dum השני ומרגע שנודע לי שהיא מכירה אותו הוא היה הבחירה הטבעית להרחבה נוספת של המעגל, אחרון אחרון חביב הצטרף נמסיס הצעיר שבחבורה ואז שאל ידידנו מהדרום מה עם הארטיסט. איכשהו משיחותי עם ארטיסט לפני כן הבנתי שהבחור הזה עסוק מעל הראש ולא ממש יהיה לו פנאי למפגשים החביבים שלנו, לכן רבה היתה הפתעתי וגם שמחתי שהוא הביע ענין להצטרף למפגש, אבל מכאן עד לביצוע עדיין היתה דרך רחוקה. שלוש פעמים שינינו את מועד הפגישה כדי להתאימה אותה ללו"ז של הארטיסט, אשר כאחד מחבר המייסדים לא רצינו לוותר על נוכחותו, אבל לבסוף הודיע הבחור כי בעצם זה לחוץ לו ולא ממש מסתדר לו להגיע.

הפעם לא התכוונתי לוותר לו כל כך מהר. הרי הפגישה תואמה אחרי בדיקה דקדקנית עם הלו"ז הבעייתי של הבחור העסוק הזה וכולם שינו פעמיים את הלו"ז שלהם כדי להתאים, אז מה נסגר איתך בנאדם? התחלנו להפעיל עליו לחץ חברתי בלתי מתון והבחור בשלו. עד שעברתי למתקפת סמסים ואולי גם איזו שיחת טלפון והקרחון הללך ונמס. אומנם הוא הגיע למפגש באיחור אלגנטי של איזו שעה וחצי, אבל בלעדיו זה לא היה אותו דבר.

הניצוצות שעפו במפגש הזה בין דם-דם ל- Dum dum ובינם לארטיסט שיוו לכל הענין אווירה של יום העצמאות. השנינויות הרקיעו שחקים ועיניו החודרות של Dum dum  נחו פעם על ארטיסט ופעם על הסטרייט מהדרום, כאילו הוא מנסה להפנט אותם לסירוגין או להפילם ברשתו. הבטתי בו וחייכתי ביני לביני על התהליך שהבחור הזה עבר בארבע - חמש השנים האחרונות, מבחור שהיה עלה נידף עם בטחון עצמי בגובה השטיח לבחור שלא עושה חשבון לאיש ובאסרטיביות נחרצת בטוח שיוכל להשיג את מי שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. בין אם זה מצליח או לא, הוא לא חושש לנסות. אהבתי.

צחוקו המגלגל של הארטיסט תרם אף הוא לאווירה הטובה (מי יכול לעמוד בפני צחוק כזה?) ונקישת האצבעות של נמסיס החמוד שנמנע כמעט מלפצות את פיו (הנער פשוט היה בהלם מאיתנו) אך הגיב מדי פעם בנקישת אצבעות כשרצה לתת ח"ח או מעין קריצה למשהו שקרה, תרמה גם לאווירה בחבורת הליצים הזו. קאלי בחיוכה הנעים ושנינותה תרמה גם היא את שלה, ואני שניסיתי לדבר בין שיעול לשיעול (באתי מקורר כהוגן) אולי גם הוספתי משהו.

ישבנו באיזו מסעדת בשרים ושעות ארוכות אחרי שסיימנו לטחון את האוכל המשכנו לדבר ולצחוק. המלצרים כבר מזמן החליפו משמרת, אולי אפילו שתי משמרות התחלפו. עוד מעט גם היו מתחילים להרים את הכסאות על השולחנות כדי שנבין שזהו הגיע הזמן ללכת אבל השעות חלפו וההנאה מהחבורה המתגבשת הזו היתה נפלאה. לבסוף יצאו משם נפרדנו בחיבוקים ונשיקות עם חיוכים מאוזן לאוזן

דם דם

איזה מפגר זה לכתוב סיכום מפגש. זה כמו שאנשים מדברים על סרט ומתחילים להריץ סצינות מהסרט אחד אחרי השני, כוס אומו הרי שניהם ראו את הסרט מה יש לכם לספר עליו אחד לשני. אז איפה היינו?...

היה נחמד להכיר את כולכם, לא סתם... היה נהדר להכיר אתכם במיוחד את Dum dum. עם כמה שהתחברתי עם קאלי, Dum dum הוא כמו התבלין בארוחה...כמו הדובדבן שבקצפת, כמו. טוב אני לא טוב בלהחמיא אחרי זה אני נהיה חולה. רבותי וגברתי היה באמת יופי של פגישה.

ארטיסט - צר לי יקירי אבל נראה לי שיש לך מתחרה. סתם איזה בחור צעיר על מדים Dum dum - לא זוכר אם אמרתי אז בכול אופן מזל טוב שיהיה לך. ואל תיקח אותי קשה שאני מתייחס אליך אחרון, אמרתי לך. אני שומר את (אותך) הטוב ביותר לסוף :-)    רות סוף

ארטיסט

דם-דם- החזרת אותי לתקופה ההיא שניהלתי איזה פורום באינטרנט,  איך כל פעם אחרי מפגש בעזריאלי היינו אצים רצים למחשב לכתוב סיכום לפי ראות עיננו. זאת היתה תקופה מגניבה רצח.

היה לי ממש כיף להכיר! קאלי, את משהו מיוחד. ונמסיס, אתה חייב לנו כמה הערות שוליים.. רשמתי לפעם הבאה. 

Dum dum,  אני רושם לעצמי שבכל מה שקשור לתשומת לב אתה כבר בOVER מטורף.. מכל מקום  בקשר אליך- התיחסות בצינורות המקובלים *אהמ אהמ* אבל יפה, נפתחנו. ;)

וכמובן תודה רבה לפילי שבלעדי ההתקרצצות שלו לא הייתי מגדיל להגיע :)

ד"ש!

קאלי

שלום לכולם,

האמת אני מזה נגד סיכומי פגישות, כי לצערי אני עושה הרבה כאלה בעבודה אבל הפעם אני אעשה זאת בשמחה, ולכל אחד אני אפילו אחלק משימה לפעם הבאה...

בכלל דייט עם 5 גברים מכל קצוות הארץ ואפילו מהפריפריה זה הישג מרשים לכל הדעות, הבעייה הקטנה שהסטרייט המוחלט(???) היחיד בחבורה נדלק על בחור, אהמ אהמ... ובניגוד לדם-דם שכבר יש פייבוריט, אני אוהבת להשאיר את כל האופציות פתוחות (; 

פילי יקר, אני ממש שמחה שהכרתי אותך ובזכותך את כל החבורה המקסימה הזו. הכי התלהבתי שהשמיעו את ELO ואז Dum dum התלונן שזו מוסיקה מעצבנת (:

בכלל כשאתה ליד בחורים אתה ממש פורח (: הסדנא לגמריי השפיעה עלייך לטובה.  ולגמרי צדקת לגבי דםדם וDUMDUM האהבה פורחת.  ופעם הבאה אתה חייב לתת לארטיסט לנהוג ברכב שלך, אני מוכנה לשבת בכסא ליד (: 

דם-דם, היה לי תענוג להכיר אותך, השנינות שלך היא נכס ואתה באמת מצחיק, אפילו בעלי מסכים (: ובזכותך חגגנו כמו שצריך ל DUMDUM, אכלנו קינוחים טעימים, אבל למה לעזאזל היית חייב להרוס לי את ההשתלטות על הפטיפורים?!  לפעם הבאה אני מבקשת שתפסיק לעבוד כל כך קשה ותתנסה קצת בגברים, מניסיון זה נפלא (;

DUMDUM, יומולדת שמח יקירי! שמחתי שהצלחנו להפתיע אותך ולהעניק לך מתנה שבאמת רצית. אין ספק שלשבת לידך זה תענוג כי שם כל האקשן ובכלל לשמוע את כישוריך ב"חדר המיטות" היה בדיוק כל מה שאי פעם לא רציתי לדעת ולא העלתי על דעתי לשאול (; לפעם הבאה אני מבקשת לא להגיע כשאתה מריח מהבושם החדש שלך... ובהצלחה ללמד את הבלונדיני מילים חדשות בשפה העברית, אולי אפילו תשכנע אותו לקרוא ספר? 

נמסיס, הצעיר שבחבורה, אימצתי אותך לליבי, יש לי 3.5 חודשים לגרום לך לדבר בפרהסיה, אני חושבת שאצטרך עזרה מכולכם... 

ארטיסט, ההפתעה של המפגש, תענוג לפגוש אותך. בשבוע שעבר אחרי שכולנו התכווננו ליום שני על פי בקשתך ואז הודעת שאתה לא בא, ממש התאכזבתי, אבל למרות השיעור והלימודים והמטלות הצלחת לבוא ולהוסיף SPARK לאווירה (;

הסיפור שלך על איטליה היה מאוד מרתק. לחוות כזו חוויה טראומטית ולצאת מזה ולהפוך את זה לחוויה מהנה וחיובית דורש המון תעצומות נפש ואני לגמרי מחזיקה ממך, אתה קצת כמו קרחון, רק %10 שלך מעל פני השטח מעניין מה מסתתר מתחת. קצת חבל שבבלוג שלך אתה לא חולק את זה (איזה חצופה אני, מעולם לא פתחתי בלוג ואני עוד דורשת דרישות, סליחה) ולפעם הבאה אני פשוט אבקש שתגיע, אפילו בהפתעה (:

פילי, אין לי מושג אם לכזה סיכום התכוונת (יצא ממש ארוך), אל תשכח שאין לי באמת כישורי כתיבה, אני בטוחה שתצליח להפוך את זה למשהו מעניין. חבל שבסוף לא שמענו כמה בדיחות מהסטנדפיסט (: חחח ...

אתה מוזמן להמשיך לכנות אותי "קאלי" או מה שתחליט.

מקווה שניפגש בקרוב, לילה נפלא לכולכם!

דם דם

הצלחתי קצת ללכת לאיבוד איתך קאלי. מי הסטרייט המוחלט(???) על מי הוא נדלק, ועל איזה פייבוריט מדובר. או שתיסבכת אותי כהוגן או שהשעה עושה את שלה ואני צריך ללכת להעיר את התרנגולים ואז ללכת לישון. בסופו של דבר אם לא אני אעיר אותם איך הם יקומו בזמן לעשות קוקוריקו.

פילי אם הייתי יודע שהחבורה העליזה הזאת כזאת שוקקת חיים לא הייתי מבריז מהמפגש ההוא שאז עשיתם. שיט! כתבתי את זה בקול רם?

Dumdum אני מרגיש לא נעים שנפרדתי ממך אחרון. קאלי, תסבירי לילד שאת הדברים הטובים משאירים לסוף. אין דבר נפצה אותך בפעם הבאה.

ארטיסט רק שתדע לך שלי יש יותר גדול... מצלמה כמובן.

נמסיס, הידעת שאני לא יודע להקיש באצבעות. לטיפולך ילד.

עכשיו אם תסלחו לי אני צריך ללכת להדליק את הספר. משום מה אני לא מצליח לראות שוב פעם תמונות כמו מקודם. מעניין מה אני עושה לא נכון. נו כבר למה הוא לא עובד, אני רוצה לדעת אם הוא רצח את הבלונדינית.

קאלי

דם-דם הסטרייט המוחלט(???) שלום

השעות שאתה הולך לישון בהן זה בדיוק השעות שאני קמה. ואובייקט התשוקה שלך זה ללא ספק Dum dum, שחוגג היום 23 חורפים שוב מזל טוב(:

בפעם הבאה אני פשוט אשכור לשניכם חדר אחרי המפגש אז תסביר לו בדיוק למה אתה מתכוון שאת הטוב שומרים לסוף (; 

אם גם את כל מה שרשמתי לעיל עדיין לא הבנת, לא נורא זה בגלל שאין קליטה טובה בדרום.

לגבי הספר, תבדוק איזה סמים לקחת לפני או שאולי רק בדרך לת״א הדימיון שלך נפתח ואת ״יכול לראות תמונות״. ובאמת, תפסיק לעבוד כל כך קשה, אף אחד לא רודף אחרייך עם קילשון. 

יום טוב לכולם בצפון, במרכז בירושלים ובדרום. 

קאלי.

נמסיס

ובכן,

לקחו לי יומיים-שלושה לעכל את כל מה שקרה ביום שני, הייתי צריך להתאושש. עכשיו הכל בסדר, אני מניח שאני יכול לכתוב מנקודת מבטי את מה שאירע.

אף פעם לא הייתי טוב במפגשי פנים אל פנים. בכל אופן, תמיד ידעתי שמים שקטים חודרים עמוק(ללא קונטציות!!).

פילי - אין ספק שאתה אישיות, וברור לי שספר אחד לא יצליח למלא את קורות חייך או את הדימיון שבראשך, אני אמשיך לעקוב.

דם-דם - אתה חד וסרקסטי, בדיוק כמו שאני אוהב (נקישה באצבעות)(נקישה באצבעות זה כשהאגודל יוצר חיכוך עם האמה). היה משעשע לצפות בקרב ההשתלחויות בינך לבין Dum dum, שמצידו התנהג בטבעיות ובחן בלתי נשלטים.

Dum dum - ילד היומולדת, בדיוק היום דיברתי איתו ואמרתי לו שלא הכרתי את הצד הזה בו(משתמע לשתי פנים), אני רק תוהה עד כמה משעמם היה לנו בלעדיו. 

ארטיסט - אין ספק שאתה ארטסיט, שמח שהצלחת להגיע למרות העיכוב. הצחוק שלך חקוק לי בזיכרון.

וקאלי - המבוגר האחראי שבחבורה, נהניתי לפגוש אותך, נהנה לקרוא ולראות עד כמה אהבה יש לך לבלוגרים הגאים (וגם לאלו שלא, דם-דם), את משהו מיוחד. אין ספק שמדובר בחוויה שתלווה אותי הלאה. אז תודה לך ששכנעת אותי לבוא.

ותודה לכם שהפכתם את יום שני שלי מסתם עוד יום שני, ליום של השבוע!!!

מאחל לכל אחד ואחת מכם, שיום חמישי כבר ייגמר ויהיה מאחוריו.

שמחתי להכיר, נמסיס :)

Dum dum

מה, גם פה אני חייב להגיד את המילה האחרונה?

אין לי כוח. באמת. אני לא טוב בסיכומים. כשאני מסכם אני בדר"כ רק מכפיל מרוב חפירות כך שזה לעולם יאבד מהפואנטה.

נהנתי, אני מניח שכולם ראו, וזהו.

אתם לא רוצים שבאמת אשב ואכתוב לנו סיכום. יש כ"כ מה להגיד שמלחמה ושלום יסמיק מול זה.

ארטיסט

Dum dum תקשיב לי טוב! עם כל תשומת הלב שקיבלת שם זה המינימום שאתה יכול לתת בחזרה שרץ. (!)

קדימה תתחיל להוציא עשן מהמקלדת, אחרת התמונות שלך יישארו אצלי. (או לחילופין יעברו בצינורות מיוחדים היישר למאגר תמונות הפורנו של פילי.. מוחעחעחע) ;)

דם-דם

תעזבו את הילד במנוחה. כן Dum dum, קראתי לך ילד מה תעשה. (אני מרגיש גיבור גדול מאחורי המקלדת). אתם לא רואים שהוא בפוסט טראומה?

ארטיסט, לא נראה לי שאיומים בתמונות יועילו. תנסה אולי לשחק איתם בפוטושופ שהוא יצא עירום. אני מניח שתמונות עירום שלו (באמצע מסעדה, עם משקפי שמש ומעיל צבאי- לא מוזר בכלל....אומממ) יצליחו להזיז אצלו משהו.

נו בבקשה הינה אני רואה תזוזה שם למטה... אופס, זאת תזוזה של משהו אחר (עכשיו הילד יגיד "זאת תזוזה של הרגל שלי באה לבעוט בך) אחחח ה-Dum dum הזה, כול כך צפוי כול כך...אני :-)

  במפגש הבא קאלי עושה לנו הפעלה. קאלי - אל תשכחי להביא בקבוק (בכול זאת אמרת אמת או חובה) מה אנחנו בגן מה אמת או חובה אם כבר חובה או חובתיים.

עוד מעט גם לארטיסט יש יום הולדת. ארטיסט יש לך קצת זמן להחליט על מתנה. ולא!...לעטוף את Dum dum בסרט וורוד ולמרוח עליו נצנצים וקונפטי לא בא בחשבון. אני עם צה"ל לא מתעסק. תחשוב על מתנה אחרת.

אז עד אז חג שמח (מתי חנוכה בכלל?)

ארטיסט... תמשיך לחשוב (ולחלום) גם אני לא בא בחשבון. ראבק איתך לך על משהו שאפשר לקנות.

אני

שבועיים וחצי אחרי המפגש המשעשע ההוא נפגשנו שוב. הפעם, התירוץ היה יום הולדתו של ארטיסט וגם העובדה שלכבוד סוף השנה האזרחית Dum dum נאלץ לנצל את ימי החופש הצבורים שלו לפני שימחקו לו חוץ מזה כולם שמחו להפגש שוב אחרי האינטראקציה הטובה שהיתה ביננו בפעם הקודמת. חבל שנמסיס לא יכול היה להגיע, כי אולי הפעם היה מצליח גם קצת יותר להשתתף בשיחה ולא רק בחיוך מקסים ונקישת אצבעות חביבה, חבל גם שבלוגר נוסף, בחור מעניין ומסקרן, ש-Dum dum מכיר ושאמור היה להגיע, לא הגיע בסוף בגלל מחלה כלשהי. אתה הבלוגר שבטח יודע שזה מתייחס אליך [כן אתה שקורא פה ובטח כבר קולט שהמשפט האחרון מתייחס אליך]  דע לך שבמפגש הבא נשמח מאוד לראות אותך גם כן.

מה שהיה נתון בסימן שאלה לגבי המפגש השני החודש היה האם אורח הכבוד, חתן היום הולדת, הארטיסט הגדול יגיע או לא. הפעם זה לא היה בשליטתו אלא בשליטת צה"ל שהעסיק אותו במילואים ובדיוק ביום המפגש היה אמור לשחרר אותו, אבל איך ומתי לא היה ברור לגמרי. כך או כך, קאלי כבר אירגנה לו בשמנו מתנה מיוחדת בצורת לוח שנה שאורגן משלל צילומים שצילם הארטיסט הכשרוני הזה אותן היא ליקטה הינדסה ואירגנה מתוך בלוגו הידוע לטוב. התוצאה יצאה מקסימה.

אחרי אי אלו בירורים טלפוניים התברר שהפעם הארטיסט יאחר רק בשעה, אבל הוא הזהיר אותי בטלפון שהוא מלוכלך אחרי שבוע שלא התקלח. הצחיק אותי המגזימן הזה. כשהוא הגיע, לא הרגשתי אפילו שמץ של ריח רע. מלבד שיזוף די משמעותי וקצת זיפים וכמובן מדים שדי החמיאו לו, ארטיסט נראה עלם חמודות אמיתי כמו תמיד. חיוכו לא נמוש מפניו ורק Dum dum שדפק הופעה עם חליפה שלושה חלקים עם מעיל צמר שחור ארוך ועניבה סגולה, הרהיב עוד יותר. כל החבורה העליזה הזו התיישבה לה הפעם במרכז קרליבך באיזו מסעדה והעברנו כך בליסה ודחקות במשך כמה שעות. Dum dum היה הפעם שקט יחסית. דוק של עצב בעיניו, מסיבות שהוא לא פירט, אבל הניצוץ עדיין היה שם וגם השנינות שביצבצה מדי פעם. דם-דם שלף הפעם את המצלמה המקצועית שלו עם עדשת הטלפוטו הענקית והראה לארטיסט ששלו יותר גדול משל ארטיסט, כשאני מהרהר בקל רם אם זה יותר גדול גם משלי...חחח

2011 עומדת לעזוב בקרוב. עוד שנה חלפה. מביא הרהורים איך שהשנים עוברות חולפות להן.

באותם ימים של תום, הוא היה סתם ספסל לבן בלב שכונה, בקצה מגרש החניה שסביבו "בלוקים", כמו שנהוג היה לקרוא לבניני הרכבת הארוכים מהימים ההם. הספסל הלבן ההוא היה מול ביתי. ספסל פשוט, שהפך להיות המתנ"ס והמרכז החברתי של כל החבר'ה מהכיתה. הימים ימי סוף בית הספר היסודי. הידיעה שהחברים הטובים שיושבים על הספסל או בסביבתו עומדים להתפזר לכל עבר. תחושת סיום באוויר. משהו שקשר אותנו עוד יותר אלה לאלה, כמו הבהובו האחרון של הנר לפני שיכבה.

אהבתי את הספסל הלבן הזה ואת האווירה סביבו. את החברות הטובה והתמימה עם בנים ובנות שלא חשבתי שאתנתק מהם באופן כל כך חד ומוחלט רק חודשים ספורים אחר כך. ואולי ידענו שכך יהיה? אולי זו היתה בדיוק הסיבה שהספסל הזה מול ביתי משך אליו כמגנט כל כך הרבה חברים, ערב ערב, בחודשים האחרונים של אותה שנה?

אני אפילו לא ממש זוכר מה עשינו שם על הספסל הלבן או בסביבתו. ישבנו. דיברנו. צחקנו. שיחקנו. נגענו. חלמנו. קיווינו. שמחנו. התעצבנו. את הכל ספג הספסל בשקט. אנחנו ידענו שלא נשכח את ימי הספסל ההם. לולא איבדתי זה מכבר את ספר הזכרונות של ימי ילדותי, הייתי יכול לעלעל גם היום בדברים שכתבו לי חברים וחברות מאז. רבים מהם הזכירו את הספסל. מישהי אף ציירה אותו.

מאז, כל פעם שאני עובר ליד ספסל מתכת לבן פושטי כזה, הנמצא לו בפאתי מגרש חניה אי שם, אני נזכר בחברות של אז. בימי האושר והתום. ימים שלא ישובו לעולם... והספסל? שנים רבות אחר כך, חזרתי כאדם בוגר לשכונת ילדותי והלכתי לחפש את הספסל ההוא. לראות האם גילו את קסמו גם ילדים וילדות אחרים, אבל הוא לא היה שם. במקום בו עמד הספסל, היתה רק מקלט ציבורי ורחבת בטון צחיחה ומשמימה. בדמיוני אני רואה את ילדי אותה שכונה מתאספים ברחבה, עולים על שיפועו של המקלט עם רולרבליידס או סקייטבורד, וגולשים במצהלות שמחה ממנו לרחבת הבטון. הרחבה בה פעם לפני שנים רבות שכן לו הספסל הלבן של ימי ילדותי...

ולזכר הספסל ההוא, השיר של מונקו שזכה באירוויזיון 1971 - "ספסל, עץ, רחוב", מפי סברין: