פילבוקס

דני, 26, השחיף השחמחם והחמוד עם העיניים הירוקות, הוא למעשה היזיז הכי טוב והכי קבוע שלי. הבעיה היחידה שלי איתו זה שאנחנו נפגשים רק פעם - פעמיים בחודש, אבל כל פגישה איתו היא תענוג מובטח.

בחודש האחרון דני היה בתקופת בחינות ולא היה לו זמן להפגש איתי. היום אמרתי לו שהחרמנות שלי גועשת. אז דני, בממזרות אופיינית, אמר שהחרמנות הגועשת שלי הזכירה לו את געש. ואז הוא הוסיף ואמר שמחר יהיה 22 מעלות עם שמש ושאל אם יש לי זין לכל ההפקה הזו עוד פעם [של ההתארגנות לגעש עם הציוד, לקחת אותו, להתמקם שם וכו' וכו'] או שלא כל כך. דני ביקש שאענה לו דוגרי, אז עניתי לו בכנות: "בטח שיש לי, במיוחד שזה איתך, אבל ה- 22 מעלות מחר זה במצב של מעונן חלקית ואולי יהיה קר מדי."

אחרי שהמשכנו לדבר החלטנו שמחר אנחנו נפגש וניסע לגעש או, שאם יהיה קר מדי, ניסע להזדיין כמו שצריך באיזה צימר נחמד. אבל אצל דני אף פעם אי אפשר לדעת אם לא תהיה הברזה של הרגע האחרון. אצלו גם תמיד יש ספק אם הוא יצליח לקום בזמן, שלא לדבר על האיחורים הכרוניים שלו שלא נמדדים בדקות אלא בשעות...

אמרתי לדני שאני אצלצל אליו בבוקר בשעה שנקבנו לוודא שהוא קם והוספתי: "דיר בלאק שאתה לא עונה ודיר בלאק מלבטל".

דני השיב: "חחח, בעזרת השם."

עניתי לו: "מהשם אני לא דואג, אבל מלילה לבן עם וודקה וחברים אני מאוד דואג... לך לישון בזמן... חחח".

דני: "חחח. קרעת אותי."

אני: מחר אני אקרע אותך, תרתי משמע :-)"

ביני לביני תהיתי אם רק אני אקרע אותו מחר או שגם הוא יקרע אותי... נראה כבר איך יזרום...

בכרטיס של אורי, 30, כבר נתקלתי בניק כזה או אחר שלי, שמחקתי זה מכבר, אבל מלבד תמונותיו לא זכרתי כלום. אני מניח שלא התאים לי בזמנו כי פעם המראה הערסי חטוב שחום הזה לא ממש היה כוס התה שלי, אבל דברים משתנים. כשאורי פנה אלי בבוקר היום האחרון לשנת תשע"א, הסתכלתי שוב על תמונותיו ומצאתי משהו מושך במראה החטוב שחום שלו עם הבטן השטוחה והקעקוע המגרה. אחרי שעה קלה הייתי אצלו רק כדי לגלות שהבטן השטוחה כבר אינה שטוחה כל כך וכי המראה הכללי שלו התנפח באיזה 10 קילו ואי אילו שנים לעומת התמונות הסקסיות. אבל באתי חרמן ולאורי היו ידיים חלקות ומגע נעים, אז זרמתי עם זה למרות שניחוחות העשן שאני לא כל כך אוהב עלו ממנו. גם ההתלהבות שלו מהזין שלי הוסיפה. זיינתי אותו חזק והוא נאנק מהנאה עד שהשפריץ בעוצמה מפתיעה. נמאס לי לטחון אותו, אז הפכתי אותו לבטן, הורדתי את הקונדום וזיינתי לו את החריץ עד שגמרתי. למחרת הוא פנה אלי שוב ואחרי ברכות שלום אמר שהוא חרמן. לא הגבתי. אני לא אוהב לעשות את זה, אבל לא בא לי לזיין אותו שוב. אם אורי יפנה אלי שוב אני אומר לו שהיה סבבה אבל שזה ישאר משהו חד פעמי. אין טעם למשוך אותו בהתחמקויות. אם יבוא לי על המראה השחום חטוב מעושן הזה, אז אני מכיר גרסה מוצלחת יותר, חטובה יותר ונעימה יותר שלו, שלאחרונה אני יכול לזיין באופן די קבוע, אז המשבצת הזו סגורה. הסתיימה תשע"א.

רציתי לפתוח את השנה החדשה עם דני, אבל דני שבא מבית דתי ועדיין לא ממש דתל"ש, אמר לי: "לא, בוא ניתן לחג להסתיים קודם, זה זמן שבו נחרצים גורלות". אז את גורלו של בחור יהודי מאמין כמוהו אני לא רוצה לדון לכף חובה ואולי הגורל הוא זה שזימן לי דווקא באותו יום את רמזי, 25, הדרוזי החמוד רזה שחום חלק וסקסי עם הישבן הקטן והמדליק. את רמזי פגשתי לראשונה בימיו הראשונים בת"א לפני כשנתיים ונפגשנו שוב כעבור חצי שנה. שני המפגשים זכורים לי כחווית סקס מעולה, אבל בשנה וחצי האחרונות לא יצא לנו להפגש. ביום הראשון של שנת תשע"א זה קרה. רמזי  אמר לי שהוא מתארח אצל מישהו ושאל אם בא לי להצטרף. כשהגעתי לשם, ראיתי שהגבר המבוגר שהוא היה איתו ממש לא היה לטעמי, אבל הוא היה שתוי מדי ומעושן מדי כדי להיות ממש פעיל ולא הפריע כל כך. רמזי רק מצץ לו, מצץ לי, מצץ לשנינו יחד ולבסוף  טחנתי את רמזי טוב טוב כשהוא מוצץ לאיש ההוא שאפילו בקושי עמד לו הזין. השתדלתי להתעלם מהאיש השלישי ולהינות כמו שצריך מישבנו הקטן והחמוד של רמזי עד שגמרתי בכייף. כשאני חושב על רמזי מלפני שנתיים שלא הכיר אף אחד בת"א ומה נהיה ממנו היום, קצת עצוב לי. בחור נאה כמוהו היה צריך להגיע למקומות טובים יותר ממה שהגיע בביצה התל אביבית הטובענית. באותו יום פתחתי לרמזי את הצורה חזק ועמוק, ופתחתי גם את זיוני שנת תשע"א.

ואחרי כל זה עבר הרהור של עצב בליבי, למה דותן כבר לא. למה זיון סוף השנה, זיון תחילת השנה וזיוני כל השנה לא יכלו להיות איתו. דחקתי ממני את המחשבה הזו. יש להשאיר את העבר בעבר ואין טעם להכנס לניתוחים וחפירות. הוא כבר לא, ואני לא יכול לעשות שום דבר בקשר לכך. היה, עבר, נגמר. מחיתי דמעה והמשכתי עם הכאב הלאה. הפעם לא אתן לכאב להפוך לסבל ולסבל להפוך ליסורים כמו בפעם הקודמת שזה נגמר. הפעם לא אהיה זומבי במשך חודשים על חודשים. הרפיתי, אם כי לא נרפאתי.

ולשנה החדשה ולדותן שכבר לא יהיה איתי למרות כל התקוות והציפיות, אני מקדיש את השיר המקסים  - New Years Day U2 משנת 1983:

חלק ראשון

פרשת עידן רדפה אותי זמן רב אחר כך. חודשים שלמים הרגשתי חרא עם עצמי, על מה שעשיתי לנשמה תמימה כמוהו. הרגשתי כך למרות שידעתי שכפי שהתגלגלו הדברים, זו היתה רק הבחירה בין הרע לגרוע. בחודשים הבאים התנזרתי מסקס, התנזרתי מכל מגע שהוא, אפילו ביד בקושי הבאתי. גם הכיפה חזרה לראשי באותה עת וגם דבקותי בתפילות ובמצוות. ניסיתי להתנקות מחטאיי ולכפר על עוונותי, אבל זה לא ממש עזר. התכחשתי לעצמי ללא הועיל. בעשרת ימי תשובה ניסיתי גם ליצור קשר עם עידן, לפחות בטלפון, כדי לבקש את סליחתו על שפיתיתי אותו למשהו שהוא ניסה להתנזר ממנו, אבל הוא טרק לי את הטלפון שוב ושוב עד שוויתרתי.

נתנאלה, שהשידוך שנכשל עם עידן הכניס אותה כבר לשוק השידוכים, מצאה אחרי כמה חודשים שידוך חדש, שנראה שהיא מרוצה ממנו, אם כי לא הבחנתי בהתלהבות ובניצוצות שברקו בעיניה כשסיפרה לי עליו, כפי שברקו כשדיברה על עידן. שקעתי לתוך השגרה המבורכת, אבל ידעתי שאני עושה שקר לנפשי.

אחרי סוכות, כשנסתיימה עונת החגים, הורדתי את הכיפה כשיצאתי מהבית, אך עדיין הקפדתי לחבוש אותה כל פעם שנכנסתי חזרה, מנסה לא להכביד יותר מדי על הורי בהתפקרותי המחודשת, אם כי ידעתי שבמוקדם או במאוחר חרושת השמועות שאני מסתובב בעיר בלי כיפה, כבר תגיע אליהם ותנפץ את תקוותם שחזרתי לדרך הישר.

חלפו עוד כמה חודשים, זה היה אחרי הדלקת נר ראשון של חנוכה, כשהגיע הטלפון המפתיע מרוני שאמר שהוא חייב לראות אותי. כבר כמעט חצי שנה שלא ראיתי אותו ותהיתי האם הוא מחפש את הדרך חזרה אלי. עשרות תרחישים על מה שעשוי לקרות איתו עכשיו התרוצצות לי במוח ביומיים שחלפו מהטלפון ההוא ועד שנפגשנו. בניתי לי מגדלים פורחים באויר שאולי הוא התפכח, שאולי החליט לחזור אלי, לגבר של חייו, לאהבה הגדולה הזו כאהבת דוד ויהונתן. יומיים שלמים ריחפתי על כנפי הפנטזיה הזו, אך כשנפגשנו הנחית רוני את הפצצה, שלא האמנתי כמה שהיממה אותי. רוני סיפר לי שהוא השתדך עם איזו חוזרת בתשובה והוא מתחתן בעוד חודש. הידיעה שהוא מתחתן בקרוב סגרה את הגולל על הפנטזיה הזו, שהתפקעה לה ברגע כבועת סבון.

רוני ישב לידי בחדרי על מיטתי, שומר מרחק ממני ומביט בי, בוחן את תגובתי וסוקר כל שביב של הבעה. לא יכולתי להוציא מילה מהפה. הרגשתי שאם אפילו אפתח אותו, רק יבבות של בכי חנוק יצאו משם. רק אז נחתה עלי הידיעה שאיבדתי אותו. שהפעם איבדתי אותו סופית, אבל רוני הוסיף שאנחנו יכולים כמובן להשאר חברים.

"איזה מין חברים?" שאלתי אותו בסוף כשהצלחתי למצוא את הקול לדבר "כשאתה שומר מרחק ממני כאילו אני איזה מצורע או משהו".

"אתה לא מצורע" אמר רוני בעצב.

"בעיניך ובעיני הרבנים שלך, זה מה שאני. הומו מצורע העושה כמעשי היוונים ימ"ש, מה שלא פחות גרוע בעיניהם מבועל בהמות ושוגל גופות..."

"די איתי, אתה יודע שאני לא חושב כך, וגם הם לא חושבים כך, אתה סתם מגזים" אמר רוני בשקט.

"אפילו חיבוק אתה לא מסוגל לתת לי, אפילו את היד לא לחצת לי כשנכנסת. כלום. מצורע, זה מה שאני בעיניך. למה? למה היית חייב לחזור בתשובה? איפה כל האהבה שלך כלפי נעלמה? איפה התשוקה? הכל נמחק? הכל?"

"לא איתי, לא. בבקשה, אל תחשוב כך" אמר לי רוני כשהוא מתקרב אלי ושם יד מנחמת על כתפי. מגע היד שלו היה מחשמל ושנינו הרגשנו בכך. נו טוב, אולי זה היה רק ענין של חשמל סטטי אבל הניצוץ הקטן הזה היה כל מה שהיינו צריכים באותו רגע.

האש שהיתה ביננו תמיד ניצתה בין רגע. יד נוגעת בגוף, לשון לופתת לשון, שפתיים ישקו לזין זקור ומעשה מכחול בשפופרת. זה היה הזיון הסוער ביותר שלנו עד אז. זיון מלא תשוקה כבושה של חודשים ארוכים. זה היה זיון נפלא. זיון של אהבה. ללא ספק אהבה. שונה מאוד מזיון החשק הפראי עם עידן ביום בו ניסיתי להניא אותו בזיון מרעיון החתונה עם נתנאלה. לרגע חשבתי שההסטוריה חוזרת על עצמה ותהיתי שמא אני עושה נסיון דומה עם רוני, אבל לא. זה היה משהו אחר. כך הרגשתי. כך חשבתי. כך טעיתי.

את מילות האהבה שרוני לחש באוזני באותו היום לא שכחתי גם זמן רב אחרי וגם את מילותי שלי אני בטוח שהוא לא שכח. גם לא את הזין שלי שחולל בפיו ואחר כך חולל פלאים בישבנו שממש שאב אותו פנימה. כצמח צמא במדבר הנאבק על כל אגל טל שיכול להרוות צמאונו כך הוא שאב ממני כל טיפה של זרע. הייתי בטוח שזהו. שרוני כבר שוכח מכל השטויות שלו על בחורה וחתונה. שהוא כבר חוזר. חוזר אלי. חוזר בתשוקה, חוזר באהבה, חוזר לתמיד, אבל אחרי חודש הוא כבר היה נשוי כדת משה וישראל לחוזרת בתשובה הזאת שלו.

רוני חזר אלי אחר כך בתשוקה עוד כמה פעמים ובכל פעם נשבעתי לעצמי שזו הפעם האחרונה, אבל לא יכולתי לעמוד בפניו. חיוך אחד שלו, מילת ערגה אחת בטלפון, ומיד חשתי שאני נמס. הסכמתי שיבוא והסכמתי שוב ושוב. הוא חזר ואמר שהוא לא יכול בלעדי. שהוא זקוק לי. שהוא אוהב אותי. שאשתו זה רק סידור כזה, ואני כמו פתי האמנתי. בתמימותי הרבה קיוויתי שזו רק שאלה של זמן עד שרוני לא רק יחזור אלי בתשוקה, אלא גם יעזוב את הפסאדה הזו שקוראים לה נישואים, יתגרש מהאישה-למראית-עין הזו שלו, ויחזור אלי באהבה. לקח שנה שלמה עד שהתפכחתי מהחלומות האלה.

חלק שני

מכל האנשים בעולם, דווקא עידן היה צריך לגרום למציאות לטפוח על פני. עידן שכבר חשבתי ששכח ממני לגמרי אחרי שהסתלק לו לצפת, אך יום אחד, דווקא בערב שבועות מכל הימים, חזר פתאום והיה על סף ביתי. עידן, שסיפר לי שאילנה, אשתו של רוני, היא בת דודה רחוקה שלו. הוא גם סיפר לי שהיא ילדה בן ושהוא היה בברית לפני שבוע ואז רק נודע לו במקרה שזהו רוני המיתולוגי שלי. כשעידן סיפר לי את מה שסיפר, הבנתי שרוני רק משתמש בי. מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. רק אז הבנתי שאשתו אינה רק למראית עין, אלא שהוא חי איתה חיי אישות מלאים כבעל ואישה לכל דבר. הבנתי שאם בקשר לכך הוא שיקר לי, אז מי יודע בכמה שקרים אחרים הוא עוד האכיל אותי לגבי יחסיהם כדי לקבל ממני את הזין שרצה כל שבועיים - שלושה. רק אז הבנתי שרוני לא ממש חזר אלי באהבה, שזה לא ענין של זמן עד שנישואיו יסתיימו, אלא הם שרירים וקיימים והילד שנולד רק מחזק אותם יותר ויותר. הבנתי שרוני רק חזר אלי בתשוקה, מדי פעם כשגובר עליו יצרו, אבל שאין לי מה לצפות ליצור איתו זוגיות אי פעם. כשהאמון נשבר, לא נותר ביננו עוד דבר. רק אז השתחררתי מהצל הגדול שהטיל רוני המיתולוגי שלי על כל אפשרות ליצירת קשר ממשי עם מישהו אחר.

עידן עמד מולי והתבונן בסערת נפשי. הוא הניח יד מנחמת על כתפי ואמר: "אתה לא יודע כמה אני מצטער שאני צריך להיות נושא הבשורה הרעה, אבל חשבתי שאתה חייב לדעת."

"כן.. כמו שאני חשבתי שנתנאלה צריכה לדעת, אבל לא היה לי אומץ לומר לה, אז התנפלתי עליך אז. לא היתה לי הזדמנות לומר לך כמה אני מצטער על כך, התקשרתי כמה פעמים אבל לא הצלחתי לדבר איתך."

"אני יודע. זה בסדר, כבר סלחתי לך מזמן. גם אני הייתי קצת אשם בכך שניסיתי לעבוד על נתנאלה ולא לתת לה את זכות הבחירה. האמת שניסיתי גם לעבוד על עצמי. שאני יכול להיות סטרייט, שהמשיכה אליך היתה רק משהו חולף, אבל אתה הוכחת לי שזה לא היה כך. קרעתי את המסיכה מעל פני בזמן שקרעתי לי את התחת... חחח."

"אתה מתבדח על זה?" התפלאתי "חשבתי שאתה כועס, חשבתי שאתה שונא אותי על מה שעשיתי."

"כעסתי, שנאתי, זעמתי, חודשים התהלכתי עם המרירות הזו בפנים, עד שהבנתי שיותר משאני כועס עליך אני כועס על עצמי. רק כשהבנתי את זה התחלתי לעשות את הדרך חזרה."

"הדרך חזרה? איזו דרך חזרה?" שאלתי, אך עידן רק חייך. גל עז של געגועים למה שעוד לא קרה שטף אותי באותו רגע ואני התחלתי להבין, במיוחד כששמתי לב שהכיפה כבר לא מונחת על ראשו.

הבנתי שגם הוא חוזר. לא רק חוזר בשאלה, אלא גם חוזר בתשוקה. חוזר בתשוקה אלי. דווקא בחג השבועות הזה, חזר אלי בחור ה"ביכורי קציר חיטים" הזה שלי. כך חשבתי כשידי סרקו את שפעת שיערו הבהיר כחיטה בשלה לפני הקציר. כך התבהר לי עוד יותר כשידיו של עידן החלו לפתוח לי את הרוכסן וכך היה ברור ללא ספק כשראשו היפה ירד מטה וכשפיו נטל את הזין השוקק שלי אל בין שפתיו בפעם הראשונה.

הפעם הזיון היה ענוג. הפעם הזיון היה איטי. הפעם הזיון היה גם הרבה יותר נעים לשנינו וקיוויתי שזה יותר מחזרה בתשוקה בלבד. למחרת בבוקר, כשהתעוררתי וראיתי את פניו שלוות על הכר שלצידי במיטה הוא חייך לעצמו תוך כדי שינה. זה נראה לי כמו חיוך של אושר, אולי הוא חולם עלי איזה חלום קטן, אולי חלום עלי, אולי חלום שהתגשם.

הרהרתי לי על הקראש הקטן הזה שלנו שמתחיל לצמוח למשהו אחר, ואולי היה משהו אחר כל הזמן רק שלא הבחנתי בכך. לקח לי המון זמן להתפכח מפנטזית רוני שלי כדי לפתוח מקום בלב לבחור חדש ואל המקום הזה נכנס לפתע עידן בטבעיות רבה כל כך, כאילו תמיד היה שם. הרהרתי בכל השינויים שעברנו ובכל הדרכים שתעינו בהן עד שהגענו לאן שהגענו ואז, כמו מעצמו התחלתי לזמזם את השיר הזה שנתקע לי במוח לפני כמה ימים, מאז ששמעתי אותו ב"האנטומיה של גריי".

כשעידן התעורר, כבר מצאתי את השיר הזה במחשב והפעלתי את הנגן שהחל לנגן את השיר הנוגה והיפה הזה, שהיתה לו משמעות סמלית עבורנו: