| 1/2007
גֵייאוס מקסימוס- א (סיפור על אהבת נערים בעולם העתיק)
פרק א
שנת 57 לפני הספירה – מֵאר דה סֶל, גאליה
שעטות הסוס הדוהר עם שחר יום שני וצניפותיו הרמות כשירד ממנו הרוכב המאובק הזעיקו לרחוב הראשי את מתי המעט שהשכימו קום. האיש היה זר, תשוש ובקושי יכול היה להוציא מילה מפיו. "אקווה" הוא אמר בקול ניחר ופיליפ הצעיר נזעק להביא לו נאד מים. הזר שתה ואז נאנק בקול מפוחד "הם פה ! תברחו כל עוד נפשכם בכם".
"מי? מי פה? על מה אתה מדבר?" נזעקה ז'רמן, אמו של פיליפ.
"הרומאים. הם הרגו בכפר שלנו את כל הגברים, אנסו את הנשים ולקחו בשבי את הנערים. הם גם בזזו את כל המזון והבעירו את הכפר באש. תברחו על נפשותיכם לפני שיהיה מאוחר מדי. חיל החלוץ שלהם כבר חונה מעבר לגבעת שן חזיר, מרחק שעת רכיבה מכאן."
השמועה על הרומאים הקרבים ובאים עברה מפה לאוזן ועוררה ויכוח עז בעיירה. רוב התושבים לא האמינו שהרומאים ימצאו ענין בעיירה הנידחת שלהם השוכנת על שפת הים הגדול והם בזבזו זמן יקר בויכוחי סרק. אחרים אמרו שאם רק חיל החלוץ הגיע, אז אין ספק שהמתקפה לא תתרחש עז שיגיע עיקר הצבא וזה יכול לקחת עוד זמן רב. בינתיים יספיקו לקצור ולאסוף את היבול שהיה על סף הבשלתו ולסיים לכרות את המלח לפני תחילת החורף. חלק אחר מהתושבים החל בלא רצון רב באריזת חפציו לקראת עזיבה, אבל הכל התנהל מאוחר מדי ולאט מדי. היו גם שחשבו כי צבא רומי יוגף בקרוב מול הצבא הגאלי העצום שארגן ורסינגטוריקס הגיבור, שמחנהו, לפי השמועה, שכן מרחק יום רכיבה אחד בלבד צפונה. הידיעה השגויה הזו עמדה לעלות לתושבי העיירה ביוקר. חיש קל נתפסו רוב תושבי העיירה לתקוה הכוזבת לגבי ישועה קרובה מהצבא הגאלי ועצרו את כל ההכנות לנטישה. שלושה רוכבים יצאו בדהרה מהירה מהעיירה צפונה להזעיק עזרה ממחנהו של ורסינגטוריקס, המצביא הגאלי.
איש לא ידע כי במרחק קצר מחוץ לעיירה נתקלו שלושת הרוכבים ביחידת סיור קטנה של הרומאים שלאחר שלכדו אותם ללא שום בעיות ושמעו מהם על שדות יבוש המלח שהעיירה הצטיינה בהם, חוסלו ונצלבו בחורשה הסמוכה.
המחנה הרומי – פאתי מאר דה סל, גאליה
דיקוס איגֵריוס, מפקד הקנטוריה השלישית בלגיון הרומי החמישי אסף את חייליו עם אשמורת הבוקר הראשונה של יום שלישי לתדריך לפני הקרב.
"אחי הרומאים. אנו עומדים לצאת לקרב חשוב שיתן לנו שליטה בשדות המלח של מאר דה סל. העיירה הזו הינה תחנת דרך חשובה להשלמת כיבוש גאליה כפי שהחליט שליטנו האהוב יוליוס קיסר. מטרות הקרב הן: בראש ובראשונה להשתלט על שדות המלח ולהקים מארב לצבאו הגדול של ורסינגטוריקס, שעושה את דרכו דרומה. כמצוות מארס עלינו 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'. שנית, לאסוף את כל המזון האפשרי מהעיירה הזו כדי למלא את המלאי ההולך ומדלדל שלנו. שלישית, לתפוס את כל אוצרות הזהב והכסף של סוחרי המלח העשירים האלה. אין להשאיר אף זכר חי בעיירה ובסוף הקרב יש להעלותה באש. באשר ל'פְּרָסים', הכל כרגיל. אני מבין שהרבה זמן לא ראיתם אשה, אז זה הזמן. יש להזריע את כל הנשים  והנערות בזרענו הרומי הקדוש. וכן... יש לאסוף נערים בריאים לעבדות. גם מחנהו של יוליוס קיסר דורש את המשלוח הרגיל של נערים צעירים, אתם יודעים, בשביל...האורוות".
המון החיילים פרץ בתשואות רמות. המשפט האחרון של דיקוס היה נגוע במעט עזות מצח כלפי נטיותיהם של חלק מהפטריקים המכובדים מגבעת הפלאטין, אבל התשוקה לבשר נשי טרי המצפה להמוני החיילים עם הנצחון הדחיקה כל ביקורת ודיקוס זכה מחייליו לקריאות הוריי בלבד. בהעדר נתונים מדויקים באשר לכמות כלי הנשק בעיריה ולמידת ההתנגדות שיגלו חייליה החליט מפקד הליגיון החמישי על תכסיס נוסף, אשר דיקוס הסביר אותו לחיליו שהגיבו בקריאות הוריי נוספות.
מֵאר דה סֶל, גאליה
עם שחר הביטו תושבי העיירה בעיניים משתאות בענן האבק הענק העולה באופק מצפון. מיד פשטה השמועה בעירה כי צבאו הענק של ורסינגטוריקס הגאלי הגיע להצילם מידי הזדים הרומאים. התפרצות של שמחה מול הישועה הקרבה אחזו בכל הכפר ומעגלים של חוגגים נאספו בכיכר להקריב קורבן ליופיטר. פיליפ לא היה שותף לשמחה הזו. הוא עלה על גג האסם ונעץ את עיניו החדות אל האופק בנסיון לגלות מה טומן בחובו ענן האבק המתקרב. "חי יופיטר" מלמל בבהלה פיליפ לנפשו כשהבחין בנצנוץ נס נשר הנחושת בקדמת המוני החיילים הקרבים והולכים.  "רומאים" הוא זעק "אלה רומאים" אבל כמעט איש מהחוגגים לא שעה לזעקותיו של הנער. פיליפ מיהר לקחת את אמו ואחיותיו למקום מסתור בבור השופכין בחצר הבית, מאחורי האסם.
"תצטרף אלינו, אתה רק ילד בן 16" אמרה אמו, אך פיליפ לא הסכים לשמוע.
"כשאבא יצא לקרב שממנו הוא לא חזר הוא אמר לי שעכשיו אני הגבר בבית ואני צריך לשמור עליכן. הפגיון החד שלו יגן עלינו" ענה פיליפ והחליף את בגדיו לבגדי נשים להסוואה נוספת. אני אתחבא בין ערימות הקש באסם אבל אם איזה חייל יגלה אותי, הפגיון יהיה הדבר האחרון שהוא ירגיש בחייו. אהיה לבוש כנערה והוא אפילו לא ידע מאיפה זה בא לו."
שעה קלה אחר כך שטפו הקלגסים הרומאים את רחובות העירה הורגים, אונסים ובוזזים, ומה שלא נבזז הועלה באש שהחלה לאכל במהרה את בתי העיירה בזה אחר זה. שני חיילים נכנסו לבית משפחתו של פיליפ. היו אלה דיקוס איגֵריוס, מפקד הקנטוריה השלישית וגייאוס בן ה- 17, נושא כליו. "אנחנו הולכים למצוא לנו איזו גאלית עסיסית להזריע" אמר דיקוס לנערו, עדיף נערה בתולה, אבל אם לא, אז גם אשה תעשה את העבודה. אחרי שסריקת הבית גילתה שהוא ריק מכל אדם, פנה דיקוס יחד עם נושא כליו הצעיר לסרוק את החצר והאסם. גם באסם לא גילו מאום, אך רגע לפני שעזבו אותו, הבחין דיקוס בתזוזה חשודה בין ערימות הקש.
"צא משם מיד או שאעלה את כל האסם הזה באש" ציווה דיקוס בקולו הרועם אך לא זכה לכל תגובה. רק כשסימן לגייאוס הצעיר להשליך את לפידו על ערימת הקש יצאה דמות צנומה וקטנה מבין הערימות ובקולה העדין אמרה "לא, בבקשה, אל תשרפו. זה המזון של כל בעלי החיים בעיירה לתקופת החורף".
דיקוס איגֵריוס היה להוט לזיין. הוא הביט בדמות בענין רב. זו היתה נערה צעירה שאפילו שדיה הקטנים לא נראו בין קפלי שמלתה, אבל דיקוס היה חרמן. בלהט הקרב נהרגו הנשים בבית הקודם שנכנס אליו והוא טרם הספיק לפרוק את האש הבוערת בחלציו. למראה הנערה, השתחרר הארי מרבצו במעמקי מכנסיו ורצה לפרוץ החוצה.
"בת כמה את, נערה? קיבלת כבר את אורח הנשים?" שאל דיקוס שלא היה מעונין לבזבז את הזרע הרומי הקדוש שלו לריק. הנערה הנהנה ללא מילים. למראה תשובתה שצף הדם בחלציו של דיקוס והוא ניגש אל הנערה, כופף אותה על ערימת התבן והפשיל את שמלתה. הוא ירק אל כף ידו וחייך לנערו, נושא הכלים ואמר לו "אחרי שאני אגמור איתה, תוכל גם אתה להזריע את הגאלית הזו" ואז שלח את ידו בין רגליה החלקות להרטיב את מנהרת התשוקה שלה לקראת חדירת איברו הרומי הקדוש. הנערה הכנועה לא זזה אך כשהגיעה ידו של דיקוס למקום המבוקש בין רגליה, לא מצאה שום פתח תשוקה. תחת זאת חפנה ידו המחפשת של דיקוס, זין צעיר ואשכי נער.
דיקוס איגֵריוס זינק לאחור ברתיעה אינסטינקטיבית. ברגע הראשון לא קלט איך לנערה הענוגה הזאת יש זין ואשכים ואז הבין. זה היה נער בתחפושת. "נער??? אתה נער???" זעק דיקוס בחמת זעם. "איפה הנשים בבית הזה? יש לך אמא, לא? ואולי גם אחיות רעננות הרעבות לזרע הרומי האצילי שלי?"
"לא, ענה פיליפ. אני בן יחיד ואני יתום. אמי מתה ממחלה ואבי נהרג במלחמה."
"אין נשים? אין נערות?" נהם דיקוס החרמן בכעס. הוא הביט החוצה וראה כבר את הלהבות המתמרות מעל העיירה הבוערת והבין כי כנראה כבר מאוחר מדי בשבילו להזריע איזו בתולה גאלית עסיסית. אם האש כבר שולחה בבתים, סימן שכל הגברים כבר חוסלו וכל הנשים והנערות נאנסו. הזין של דיקוס בער מלהט בחלציו ומחשבה נלוזה חלחלה לתוך מוחו: 'אם יוליוס קיסר ואנשיו יכולים, אז למה לא אני?' הוא הסב מבטו שוב אל הנער בבגדי נערה הזה ומצא כי היה מושך ורענן בדרכו.
"בחור צעיר, הידעת כבר אשה?" שאל דיקוס את הנער.
"לא" ענה פיליפ בבישנות "אני רק בן 16".
"אם כך, אתה בתול וזה מספיק טוב בשבילי" אמר דיקוס, התקרב אל הנער והפשיל שוב את שמלתו. דיקוס ירק בשנית אל כף ידו והפעם שלח אותה את חריץ ישבנו של הנער להרטיב את פי טבעתו לפני חדירתו לתוכו. לזין של דיקוס איגֵריוס כבר לא שינה כלום, העיקר לחדור לתוך בשר בתול ורענן. אם לא של נערה אז שיהיה נער, חשב דיקוס כשהזין הלוהט שלו משכיח ממנו כל בדל של זהירות וידו מתקרבת אל פתחו של הנער.
רגע לפני שנגע בבשר הנער, הרגיש דיקוס משהו קר. עד שהצליח לעכל בתודעתו מה הדבר היה הפגיון כבר נעוץ עמוק בתוך חזהו. גייאוס, נושא הכלים זינק לעברו אך היה מאוחר מדי כדי להצילו. אחרי רגע מצא עצמו נושא הכלים נלחם על חייו שלו. הוא לא היה מיומן במיוחד בלוחמת חרב אבל למזלו הרב גם פיליפ לא היה מיומן. שניהם היו נערים צעירים ומפוחדים. מצד אחד פיליפ בן ה- 16, לבוש עדיין בשמלת אשה ארוכה שהכבידה על צעדיו ומצד שני גייאוס, נושא הכלים של דיקוס המת, לבוש אזור חלציים קל בלבד, בקושי בן 17 בעצמו. בהתגוששות הנערים הבלתי מיומנים הללו, מהר מאוד איבדו שניהם את כלי נשקם והקרב הפך למלחמה בידיים חשופות בלבד. אגרוף לאגרוף, בעיטה לבעיטה, יד ליד וגוף לגוף.  אחרי כמה דקות של התגוששות מעייפת מצאו שני הנערים עצמם על ערימות החציר, מתגוללים זה על זה כמעט חסרי נשימה. פעם היו ידו וגופו של פיליפ על העליונה ופעם של גייאוס. שני הנערים היו לפותים זה בזה כשידיהם החלושות מנסות לאחוז זה בגרונו של זה בקרב ההשרדות האחרון.
תוך כדי התגוללות על ערימת החציר בקרב על חייו, הרגיש פיליפ התעוררות קשה ומוזרה בבטנו התחתונה. אך בטרם יכול היה לתהות לגביה מצא עצמו שוב מתחת לגופו של גייאוס שניצל את היסח דעתו כדי להפוך אותו שוב וללפות את גרונו בשתי ידיו במאמץ אחרון. גייאוס התרגש כפי שלא התרגש מעודו. כנושא כלים הוא לא היה מורגל בקרבות פנים אל פנים. מלחמת ההשרדות שלו והמגע בגופו הצעיר של הנער הגאלי עוררו באופן מפתיע גם את שרביט תשוקתו הצעיר שהחל להתחכך בין רגליו של הנער הגאלי, כשידיו אוחזות בכוח בצווארו. ריאותיו של פיליפ שיוועו לחמצן שהלך ואזל. רגע לפני שסגר עליו החושך השחור היה נדמה לו שהוא מרגיש עוד קשיות המתחככת בין רגליו מגופו של נושא הכלים הרומאי. באופן מוזר כלשהו, ההתחככות הזו גרמה לו להתרגשות נוספת, פיליפ רצה לומר משהו אבל אף צליל לא יצא מגרונו כשהערפל השחור סגר עליו.
גייאוס אחז את ראשו בין ידיו וכל גופו רעד. רק עכשיו סיים לזיין בפעם הראשונה לחייו, אך הזיון לא היה עם נערה גאלית אלא עם הנער שהרג במו ידיו בזמן שפלט את זרעו בין רגליו. הנער הזה שכב עתה דומם לצידו של גייאוס על החציר והוא אפילו לא ידע את שמו. לא היה אף עד למעשה שנעשה, רק הרטיבות על רגליו של פיליפ המנוצח וטיפות הזרע האחרונות שנטפו מהזין הקשוח של גייאוס העידו כעדים אלמים על מה שקרה שם זה עתה. 'מה עשיתי?' נזעק גייאוס לנפשו. 'בשם זאוס ומארס, מה עשיתי?'.
"או אני רואה שהזרעת לך כבר איזו נקבה צעירה" נשמע לפתע קולו של ויטוס פאלוס הצעיר מפתח האסם שהבחין בזין הנוטף זרע של גייאוס שבצבץ מתוך אזור חלציו. ויטוס היה נושא הכלים של מפקד הקנטוריה השניה והשותף של גייאוס לאוהל נושאי הכלים. ואז הוסיף ויטוס אמר: "באתי להעלות את האסם באש. מזל שהצצתי קודם פנימה אחרת הייתי שורף אותך יחד עם האסם, שישמרני מארס". הוא העיף מבט נוסף אל ערימת החציר ושאל "אני יכול גם?"
גֵייאוס השרוי בהלם ממה שעשה זה עתה, לא ענה. הוא עצמו לא ידע ממה נבהל יותר, מהתשוקה שפרק זה עתה על גופו של הנער הגאלי או מההרג המיותר שביצע. הפקודה היתה לקחת נערים בשבי ולא לחסלם, מה שהעלה אצל גֵייאוס חשש נוסף מהסכנה להעמדתו לדין על פגיעה ברכוש הצבא הרומי.
בהעדר תגובה הפשיל ויטוס את מכנסיו וניגש לאנוס את הנערה בעצמו. כשהתקרב לגופתה והפשיל את שמלתה, נדהם לגלות כי נער הוא ולא נערה וכי הוא שוכב דומם. "מה אתה...?"
"כן. אני גמרתי עליו וחנקתי אותו" אמר גֵייאוס בקול חלוש.
"אבל...אבל...מה? איך לא הרגשת שזה נער?" שאל ויטוס התמה.
"מי אמר שלא הרגשתי?" ענה גֵייאוס "הרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיי מעולם. זה היה כל כך טוב, ויטוס. גופו של הנער, אני מתכוון. לא ההריגה. בכלל לא רציתי להרוג אותו, רק נלחמתי על חיי. זה היה או אני או הוא.
קול השיעול הפתאומי מכיוון ערימת הקש, הקפיץ את גֵייאוס וויטוס ועצר את שיחתם ואת המבוכה שחשו שניהם אל מול הגילוי המפתיע. גופו של הנער הגאלי זז וחזהו עלה וירד בנשימות מרוסקות ופרצי שיעול נוסף. "מה, הוא חזר מהֶדָס?" שאל ויטוס בבהלה.
"שששש...שלא ישמעו שאתה יווני, ויטוס. תאמר פלוטו. פלוטו הוא אל השאול שלנו. אתה צריך להזהר יותר כי אתה יודע שרק בני רומי יכולים להיות נושאי כלים למפקדי הקנטוריות. אלא אם אתה רוצה לחזור לתפקיד מרוקן ביב שופכין ומאביס בהמות."
"חס וחלילה" אמר ויטוס בבהלה "אל תגלה לאף אחד, גייאוס. וגם סודך לגבי הנער הזה שמור עמי".
"מה אתה יווני?" נשמע לפתע קולו של פיליפ שחזר מן מהמתים (אך בעצם רק התעורר מעלפונו).
"ששש..." גערו בו שני הנערים הרומאיים "אסור לאף אחד לדעת זאת".
"חוץ מזה אני תפסתי אותך, אז אתה השבוי שלי" אמר גייאוס "ובתוך אדונך, חייך וגורלך נתונים בידי, אז כדאי לך לסתום את הפה ולעשות מה שאורה לך, ברור?"
פיליפ הנהן בהבנה אף שויטוס הביט בגייאוס בתמהון ביודעו ששבויים שייכים לאדון ולא לנושא הכלים שלו. גייאוס נתן בו מבט מצמית של אזהרה ואמר: "לפני מותו בקרב הבטיח לי דיקוס איגֵריוס במו פיו כי השבוי הזה יהיה שייך לי ואתה שמעת את זה במו אוזניך, ויטוס, נכון?".
"נכון" ענה ויטוס וגייאוס ניגש לכפות את פיליפ המרדן שלא יכנסו לו רעיונות מתעתעים לראש ואז לראשונה שאל לשמו.
"פיליפ" ענה הנער הגאלי והם התחילו לצעוד החוצה, רגע לפני שויטוס השליך את הלפיד שיבעיר את האסם הנטוש.
שני הנערים לא הרגישו במבטו האחרון של פיליפ שנשלח אל הקש המסתירה את מכסה בור השופכין, לעבר דמויותיהן הנסתרות של אימו ואחיותיו, אשר ידע שלא יראה עוד לעולם ואז הסב מבטו על גייאוס, שובהו וחיוך מוזר עלה על פניו.
מחנה הלגיון הרומאי, שדות יבוש המלח בפאתי מֵאר דה סֶל
הקרב כבר הסתיים כשהגיעו הנערים למחנה הרומי שכולם עמלו עתה על הקמתו סמוך לשדות יבוש המלח. באופק הבחינו בעיירה הבוערת באש ובתהלוכת הנשים ששירכו את רגליהן צפונה הרחק מבתיהם ההרוסים. גם מפקד הלגיון, ספורטוס פילאטוס, הבחין בהן. הוא עצר לרגע מאימון הגוף שנהג לעשות בכל בוקר, הביט בשיירת הנשים בשביעות רצון ואמר לשלישו "הזרענו אתמול הרבה גאליות כופרות. יהיו ליופיטר עוד הרבה רומאים קטנים בעוד תשעה חודשים. צריך רק לזכור, הגאליות האלה עוד יחזרו לכאן, אז כשיהיו בניהם בני 12 שנים יש לחזור ולאסוף אותם לצבאו של יוליוס קיסר. לא נשאיר זרע של חייל רומאי להיות לנו למורד גאלי. תכין פקודת יום בקשר לכך ותחתום אותה בחותמי, למסירה לפטרוקיוס, מפקד הקנטוריה השניה. הוא ימונה למושל הפלך הזה והוא יהיה אחראי לביצוע הפקודה בעוד 12 שנים ותשעה חודשים."
"ויטוס" נשמעה קריאתו של פטרוקיוס לנושא כליו "מה עושה פה גייאוס עם השבויה הגאלית הזו? למה הוא לא שילח אותה לאחר שהוזרעה? ולה הוא מסתובב בלי אדונו?"
"דיקוס מת בקרב" ענה ויטוס "גייאוס גילה גבורה רבה כשחיסל בעצמו שלושה גאלים שהתקיפו אותם ולקח בשבי את הרביעי, אבל את דיקוס כבר לא הצליח להציל מפגיונו של השבוי."
"שבוי? זו הרי נערה !"
"לא אדוני פטרוקיוס, זה נער שהתחפש לנערה וכך הצליח להפתיע את גייאוס ודיקוס. הוא עצמו גילה גבורה רבה בקרב ושמעתי את דיקוס עצמו אומר, רגעים ספורים לפני שהחזיר את נשמתו לאלים כי יש לתת אותו לעבדות בידיו של גייאוס, נושא כליו.
"כך אמר דיקוס?"
"כן, אדוני פטרוקיוס" ענה ויטוס.
"אם כן, גש הנה גייאוס !" אמר פטרוקיוס וגייאוס ניגש. "כרע על ברכיך" הורה פטרוקיוס, וגייאוס כרע. ואז הניף פטרוקיוס את חרבו וגייאוס עצם את עיניו למראה החרב המונפת שעמדה לסיים את חייו. אולי בגלל שהעז לקחת שבוי לעצמו, אולי בגלל ששכב משכבי אשה עם השבוי שלו ואיכשהו נודע הדבר. גייאוס לא ידע והוא חיכה לפגישתו הקרובה עם דיקוס אדונו בארץ המתים. אחרי רגע טפחה החרב על כתפו הימנית של גייאוס בצדה הקהה ואחר כך על כתפו השמאלית. גייאוס פקח את עיניו ומצא שראשו עדיין מונח על כתפיו ולא פלוטו אל השאול מולו כי אם פטרוקיוס המחייך.
"נער היית וגבר הינך כעת" אמר פטרוקיוס ובתוך גבר שהרג במו ידיו שלושה מאויבי רומא ושבה את הרביעי, אינך יכול להיות עוד נושא כלים. במצוות יוליוס קיסר אין עבדים לנושאי כלים. לכן אני ממנה אותך היום לחייל מן השורה ומכיוון שהיטבת להשתמש בחרב, תצא למחנה אוחזי החרב ליד הרוביקון, בדרך לרומא, יחד עם עבדך. מלבד זאת, במחווה לדיקוס ידידי הטוב ששירת בנאמנות מגיל 12, אני נותן לך את הטוב בסוסי שיקח אותך ואת עבדך בדרך הארוכה הזאת. לפי צאתכם תקפיד רק לרצוע את אוזנו הימנית של העבד ולחשקה בחישוק נחושת מוטבע בחותמך.
"אך אין לי חותם כלל" אמר גייאוס בראש מושפל לפטרוקיוס.
פטרוקיוס הביט בו קצרות, בחן את גופו וקבע "הארנב יהיה חותמך. בעזרת קופידון וונוס, תזריע עוד הרבה גאליות בקרבות הבאים שלך ותרבה את זרע רומי כארנב. גש לחרש המתכות והוא יטביע לך את חותם הארנב על חישוק העבד." גייאוס ההמום במקצת מכל הקורות אותו, התרומם מכריעתו, נטל את פיליפ עבדו והלך עימו לחרש המתכות של המחנה. הוא רצע את אוזנו הימנית של פיליפ שדמעת כאב נשרה מעינו בעת המעשה, וחיבר את חשוק הנחושת המוחתם בחותם הארנב. עכשיו גם באופן רשמי, פיליפ השבוי היה לעבדו והם ניגשו חזרה לאוהל, למנוחת הליל לקראת יציאתם השכם בבוקר במסע הארוך.
באוהל נושאי הכלים, פינה גייאוס מקום לפיליפ על שמיכתו שהיתה פרוסה מעל שכבת קש שהונחה על הארץ לריפוד ונשכב לצידו. את שמיכתו השניה הוא פרש מעל שניהם ונצמד אליו להתחמם יחד מצינת הליל. טוב ונעים היה לגייאוס בחיקו של פיליפ עבדו. יותר מדי טוב. למרבה מבוכתו החל שרביטו להתעורר שנית, למרות שלא אישה היתה לצדו כי אם נער גאלי, עבדו. גייאוס התרחק מעט מגופו החם של פיליפ. משכב זכר לא היה חזיון מקובל בכפר הולדתו והוא ניסה להדחיק את תשוקותיו בכל כוחו. אולי ברומא יהיה קצת שונה. לפי השמועה לא ראה יוליוס קיסר פסול באהבות גברים, כל עוד התבצעו בחדרי חדרים. גם ליוליוס קיסר עצמו היה משהו בעברו עם ניקומדס מלך ביתיניה, אז אם הקונסול יכול אולי גם לו מותר. למרות שהתרחק מגופו של פיליפ נשלחה אליו ידו הרכה של העבד והונחה קלות על מותנו וכך, קרובים אך לא ממש קרובים, נרדמו שניהם עד אור הבוקר.
בדרך ממֵאר דה סֶאל אל מחנה הרוביקון
פיליפ התעורר ראשון, שתה מעט מכד המים וניגש לאפסר את הסוס ולהכין את הצידה לדרך. כשהתעורר גייאוס כבר הכל היה מוכן. הוא עזר לאדונו לעלות על הסוס וכמנהג העבדים התכוון לשבת מאחוריו כשגייאוס מוביל את הסוס בדרכו. כשהחל לטפס על הסוס סימן לו גייאוס דווקא לשבת מלפניו, אם כי המשיך לאחוז במושכות ואז צקצק בלשונו הסוס יצא לדרך. פיליפ לא הבין מה בדיוק קורה. אמנם הוא ישב מלפנים אולם ידיו של גייאוס לא הרפו מהמושכות. צורת רכיבה זו לא היתה מקובלת כאשר שניים השונים במעמדם רכבו יחד על אותו סוסו, אך לגייאוס היו, כנראה את הדרכים היחודיות לו, אשר פיליפ לא העז לערער עליהן וכך היה. חמים ונעים היה לפיליפ לרכב כך חפון בין זרועותיו הבוגרות יותר והשריריות יותר של גייאוס. פיליפ עדיין לא העלה בשר רב על עצמותיו והיה כחוש למדי, אך שריריו של גייאוס כבר החלו להתפתח ובכל מקרה ניתן היה להבחין בנקל כי הוא בחור צעיר, בניגוד לפיליפ הענוג שלעיתים עדיין טעו לחשוב כי נערה הננו. תחושות שונות ומשונות התרוצצו בנפשו של פיליפ. כמי שמעולם לא יצא מחוץ לעיירת הולדתו הוא החל לראות עולם ומלואו. עולם הרומאים הזרים האלה עם מנהגיהם המוזרים, שפיליפ החל להכיר בהדרגה. המוזר במנהגיהם היה מנהג אהבת הגברים שהבחין בו פה ושם במחנה, לעיתים בין החיילים לבין עצמם ולעיתים בין האדון לנושא כליו. מעניין אם גם לגייאוס היה קשר כזה עם אדונו לפני שפגיוני שלחה אותו לעולם המתים, תהה פיליפ לעצמו. מענין מה הוא חושב בקשר לכך ביחס אלי, המשיך פיליפ לתהות כשחש בזכרותו הנוקשה של גייאוס הנלחצת לאחוריו בעת הרכיבה.
המשך יבוא...
| |
הפלומה (סיפור אהבה אירוטי בין חיילים)
הערת המחבר: זוהי גרסה חדשה לסיפור שפרסמתי לפני כמה חודשים באתר הסיפורים של גוגיי.
כשיוגב הגיע לבסיס שלנו הוא כבר היה אחרי שנה וחצי בצבא, בן קרוב ל-20 ורצו כל מיני שמועות מה פתאום הוא הועבר אלינו באמצע השירות. הבסיס היה בסיס משטרה צבאית, בעורף כמובן, אשר מלבד תורנויות וריתוקים היינו כל יום יוצאים ממנו הביתה. יוגב היה נער בהיר ודק, שקט ומופנם, אשר אלמלא היה לבוש מדי צבא אולי היית נותן לו בקושי 16. לא היינו באותה מחלקה ומלבד מסדר בוקר יחידתי או תורנויות משותפות ודיבורים אקראיים לא היה לנו כל קשר, אבל מהרגע הראשון שראיתי אותו, נשביתי. משהו בשבריריות שלו משך אותי בעוצמה אך לא העזתי לומר לו מילה על כך, אלא פשוט להתייחס אליו בנועם בכל הזדמנות. יוגב היה מן זאב בודד כזה, לא ממש יצר קשרים חברתיים ביחידה. היה בא בבוקר, עושה את תפקידו והולך הביתה אחר הצהריים. הוא כאילו ניסה לשמור מרחק, אבל זה לא כל כך עזר לו, לפחות לא ביחס לשני אנשים ביחידה שמיררו לו את החיים ללא הפסק. אני לא חושב שיכולים היו להיות שני אנשים כל כך שונים זה מזה כשניהם, אבל ברצון להציק ליוגב הם היו דומים מאוד, כל אחד מסיבה אחרת.
הראשון מבניהם היה איציק, שהיה רקדן בלהקת מחול כלשהי. בדומה לספורטאים מצטיינים גם הוא קיבל שירות קל וחפיף אצלנו ביחידה. מעולם לא הייתי בטוח בדיוק מה היה תפקידו, אם היה לו בכלל תפקיד מוגדר כלשהו. בדרך כלל הוא היה עושה איזה סיור אחד ביום או איזה תורנות כלשהי והולך הביתה. איציק גם היה הומו מוצהר, כל הזמן היה צוחק ומספר סיפורים עסיסיים על איזה תחת גרמני הוא שימן במסע ההוא או איזה תחת צרפתי הוא השחיל בנסיעה ההיא, הכל כמובן בנסיעותיו לחו"ל עם להקת המחול בה היה חבר. לא היה טיפוס מוחצן יותר ממנו ביחידה והוא מצא לו על מי להתלבש, על יוגב המופנם.
כל פעם שאיציק ראה את יוגב היה תוקע לו איזה משפט כמו "נו יוגב, שימנת כבר? העברת חוטר?" ומתפרץ בצחוק. מדי פעם כשהיה עובר ליד יוגב היה אפילו מעיז ללטף לו בישבנו וכשיוגב היה קופץ אמר לו "בדיקת מנוע" או "בדיקת שמן" או איזו שטות אחרת, למרבה מבוכתו של יוגב.
האדם השני שהציק ליוגב לא פחות ואולי אף יותר היה הרס"ר. הוא היה טיפוס גברי ואגרסיבי נוטף טסטוסטרון שפשוט לא יכול היה לסבול בחור עדין כמו יוגב בקרבתו ושם לו למטרה "לעשות ממנו גבר". כל הזמן היה מעיר לו הערות כמו "תלך זקוף, אתה שוטר צבאי אתה לא בצבא האוזבקי" או שאמר ליוגב בלעג "חיילת, או שתאספי את השיער או שתסתפרי ואני מתכוון ל 'או' השני כמובן". אבל הדבר שפשוט הוציא את הרס"ר מדעתו במיוחד בכל מסדר בוקר היה ענין הגילוח. בכל מסדר בוקר היה הרס"ר מעמיד את כל החיילים בשורות בשמש ועובר עם כרטיס אשראי בידו לבדוק האם הם התגלחו למשעי או לא. חסר למי שלא. הוא היה מעביר את כרטיס האשראי על לחי החיילים נגד כיוון צמיחת השיער ואם שמע רעש של זיפים, היה מתרתח מעצבים והחייל המסכן היה יכול לשכוח מאפטר באותו יום או שהיה חוטף איזו תורנות נוספת מעצבנת או דופק לו את השבת, הכל לפי הג'ננה היומית שלו.
עם יוגב היתה לו בעיה קשה. מבחן הכרטיס אשראי לא עבד אצלו. ליוגב לא היתה שום חתימת זקן, שום שיער לא התחיל לצמוח לו על הפנים, הוא היה חלק לגמרי. טוב לא בדיוק, היתה לו פלומה בהירה ומקסימה על הלחיים והצוואר. פלומה כה דקה ובהירה שממש ערגתי להחליק את ידיי עליה, אבל לא היה לי צ'אנס. בבדיקת הגילוח, כמובן שכרטיס האשראי פשוט החליק לו על לחיו של יוגב ולא השמיע שום רעש. כך יצא, שלמרות שיוגב מעולם לא התגלח, הרס"ר לא יכול היה להגיד לו כלום. כי אם אין רעש של זיפים, אז אין בעיה. יוגב לא התאים למבחן שהרס"ר השתמש בו שנים רבות וכל פעם שהיה מנסה נואשות לשמוע איזה שהוא רעש בבדיקת הגילוח של יוגב החלק, מישהו תמיד היה מצחקק מאחת השורות בלעג לכשלונו החוזר. כל מסדר כמות הצחקוקים גברה למורת רוחו של הרס"ר. הוא לא הצליח לתפוס את המצחקקים וכמובן לא הצליח בבדיקת הגילוח מול יוגב, שבעליל לא התגלח מעולם. הסיפור הזה יצר לרס"ר בעית משמעת קשה, בדיקות הגילוח הקפדניות שלו בבוקר הפכו ללעג ולקלס והמצב לא יכול היה להמשך כך. לרס"רים יש ראש קשה ועד שהוא הבין שכל המבחן שלו פשוט מגוחך לקח לו קצת זמן.
בוקר אחד הרס"ר הגיע ועשה לראשונה בדיקת גילוח ללא כרטיס אשראי. הוא עבר בין השורות הסתכל על החילים חפיף לראות אם הם מגולחים ובמהירות וניגש כולו ממוקד הישר ליוגב.
"יוגב אתה לא מגולח" הוא אמר לו בקולו הרועם.
"אבל הרס"ר אני בכלל לא..." ניסה יוגב לענות.
"אתה תענה לי רק כשאני אשאל אותך" הטיח בו הרס"ר בכעס תענה לי רק על שאלה אחת: "אתה התגלחת הבוקר, כן או לא".
"לא, הרס"ר" ענה יוגב.
"אם כך גש מיד להתגלח ואם אין לך כלי גילוח תשיג מחבר או תקנה בשקם, לא אכפת לי איך, אבל תוך שעה אתה אצלי במשרד מגולח ומצוחצח ועל העונש שלך אחליט אח"כ", ברור?"
"כן הרס"ר" ענה לו יוגב.
מיד אחרי שהתפזר המסדר ניצלתי את ההזדמנות ניגשתי אל יוגב ההמום שלא הבין מה פתאום הוא צריך להתגלח בכלל ואמרתי לו: "יוגב, בוא אלי לחדר, יש לי סכין גילוח מיותר, אני יכול לתת לך".
"תודה מעיין" אמר לי יוגב "אבל יש לי עוד בעיה, אני אף פעם לא התגלחתי ואני בכלל לא יודע איך להתגלח"
"אל תדאג, אני אעזור לך" אמרתי לו והלכנו לחדר.
הוצאתי את כלי הגילוח ופנינו למקלחת. סוף סוף יכולתי לגעת ליוגב בפלומה. בתירוץ של הכנת פניו לגילוח העברתי את ידי על הפלומה, ספק מלטף ספק מזקיף אותה להקלת הגילוח. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שנגעתי בפלומה שעוד רגע תאבד לנצח, ואכן היא היתה רכה ועדינה כמו שניחשתי.
נראה היה לי שיוגב מרגיש שאני יותר מלטף מאשר מכין אותו לגילוח, הוא הסתכל אלי במבט נוגה ולא אמר מילה. באותו רגע גם ליבי יצא אליו אבל כרגיל לא אמרתי כלום. עזרתי ליוגב להתגלח וזה לקח בדיוק דקה להסיר את הפלומה הרכה אחת ולתמיד. טפחתי על כתפו בחיבה, אמרתי לו בהצלחה עם הרס"ר וכל אחד הלך לדרכו.
באותו יום היה מבצע אכיפת תנועה מוגברת. במבצע כזה לוקחים כמעט את כל החיילים לתפקידי סיור ושיטור תנועה, מציבים מלכודות מהירות, תצפיות על כלי רכב שלא עוצרים בתמרור עצור וכאלה דברים. לשם כך אפילו חיילים שבדרך כלל הם רק פקידים או עובדי מטבח מגויסים למבצע ויוצאים לחפש קורבנות למלא לגביהם דוחות תנועה.
תפקידו של יוגב ביחידה היה פקידותי והיה לו פטור מעבודה בשמש. אני הייתי חוקר ביחידה וגם אני לא התעסקתי בדוחות בכלל, אבל ביום כזה כולם שוטרים מניאקים שדופקים דוחות תנועה. רצה המקרה ונקבענו כצוות לג'יפ, יוגב בתור הנהג ואני בתור מי שידפוק דוחות. כשראיתי את יוגב מגיע לכיוון הג'יפ הוא רטן מעצבים כי זה היה העונש הראשון שהחטיף לו הרס"ר - לצאת מהמשרד הממוזג לסיור דפיקת דוחות - אבל כשראה שאני בצוות שלו היה נדמה לי כי הוסרה העננה מעיניו והוא אפילו חייך קצת בזוית הפה.
"אל תדאג אמרתי לו, נעביר את הבעסה בסבבה. בוא ניסע לכיוון חצור יש שם תמרור עצור נידח ביציאה מהבסיס שאף אחד לא שם עליו."
"אז מה, נדפוק שם דוחות כל היום?" אמר יוגב.
"מה פתאום? אני, יש לי את השיטה שלי" אמרתי לו. "אנחנו נכנס עם הג'יפ מתחת לעץ הגדול בפינה, שם אף אחד לא יכול לראות אותנו, ננוח לנו שם כל היום ורק בחמש - חמש וחצי כשכולם נוסעים הביתה, נדפוק דוחות איזה שעה ונעשה את היומית, כי אף אחד לא עוצר שם בעצור. אף אחד בכלל לא יידע שכל היום התבטלנו".
הגענו למקום המיועד, יוגב נסע רוורס לתוך החולות מתחת לעץ הגדול והתרווחנו לנו בנוחות בזולה הקטנה והמוצלת שמצאנו. היה חם, חם מאוד. מהר מאוד הורדנו את החולצות ואחר כך גם את הנעליים והגרביים. היינו במקום נסתר בין העצים ואף אחד לא יכול היה לראות אותנו מהכביש ופשוט נחנו, מבינים אחד את השני בלי מילים. הבטתי בפניו היפות של יוגב בוחן אותו מהצד ומקווה שלא יבחין בכך ולא יכולתי שלא להתפעל. הייתי מוקסם. הרגשתי שאני נמשך יותר ויותר לבחור הזה שלצדי אבל לא היה לי אומץ לעשות את הצעד הראשון ואפילו לומר לו שמץ ממה שאני מרגיש.
יוגב לא היה טיפש. הוא ראה שאני מתבונן בו ואמר לי: מעיין, קרה משהו?"
"לא, אני סתם מסתכל על הפלומה שכבר אין לך. אני לא מבין מה הרס"ר רצה ממך, היא היתה סתם פלומה יפה וחמודה שלא הפריעה לאף אחד, תנוח בשלום על משכבה..." אמרתי מתפקע מצחוק שסחף גם את יוגב אחריו.
"אז מה, אהבת את הפלומה שלי?" שאל יוגב.
"כן. אהבתי, אבל אל תדאג אתה חמוד מספיק גם בלי פלומה" אמרתי מעיז לזרוק מחמאה ליוגב בפעם הראשונה. זה היה משפט תמים למדי אבל שנינו היינו תמימים משהו ולי זה נראה משפט של העזה גדולה וחששתי איך יוגב יקבל אותו.
יוגב נאנח עמוקות ואמר משהו מוזר: "שוב זה קורה".
"שוב מה קורה?" שאלתי.
"תגיד את האמת מה אתה חושב עלי, מעיין?"
"אני, אני, אה, זאת אומרת, כאילו, אני חושב שאתה מאוד חמוד" עניתי בגמגום קל.
"שוב אני במצב הזה. זה יגמר רע כמו תמיד, אני יודע" אמר יוגב.
"אבל למה, אתה לא מחבב אותי, כאילו משהו לא בסדר בי?" שאלתי באכזבה.
"להיפך, אתה החייל הכי נחמד בבסיס ותמיד מתייחס אלי יפה" אמר יוגב ואז סקר את גופי החצי חשוף והוסיף: "ואתה גם...לא עזוב, לא משנה".
"מה רצית להגיד? מה לא משנה? אני לא מבין מה הבעיה. עוד לא התחיל שום דבר ולמה שזה יגמר רע? תסביר לי בבקשה, יוגב" אמרתי בחשש מסוים.
"תראה מעיין, מאז שאני זוכר את עצמי אני לא נמשך לבנות. אני גם לא יודע עד כמה אני נמשך לבנים, אבל משום מה הם נמשכים אלי."
"אז מה הבעיה בזה?" שאלתי.
אני לא ממש התפתחתי עד הסוף אם אתה מבין למה אני מתכוון." אמר יוגב.
"מה? הפלומה? זה שאתה לא ממש צריך להתגלח, זה בכלל לא מפריע לי, אני אפילו אוהב את המראה החמוד הזה שלך" אמרתי לו וליטפתי לו קלות את הפלומה שאיננה.
"הפלומה זה לא הכל" אמר יוגב "זה אמנם נדיר אצלי, אבל קרה לי פעם שגם אני נמשכתי לבן שרצה אותי. זה היה ביחידה הקודמת שלי. הבעיה צצה כשהתחלנו קצת, אתה יודע מה, והורדתי את המכנסיים. הוא נרתע ממני ואחר כך הכל נהיה רע. רק פעמיים בחיים הזדיינתי ממש וגם זה כשלא נתתי לבחור לראות לי את הזין".
"מה הבעיה? מה יש לך זין קטן? זו הבעיה? אם זה כך, אז זו בכלל לא בעיה אלא רק בראש של החייל ההוא" אמרתי ליוגב.
יוגב הסמיק, כנראה שקלעתי בול למטרה. הלכתי צעד נוסף ואמרתי לו: "יוגב, בוא תראה לי מה הסיפור והרי אין בינינו עוד כלום, חוץ מזה שאולי נחמד לנו ביחד, אז בוא תשתחרר מזה עכשיו וזהו". הנחתי את ידי בעדינות על ירכו של יוגב, מנסה להרגיע אותו מהטראומה שהעיקה עליו כל כך, התקרבתי אליו, סובבתי את פניו אלי בשתי ידי ואמרתי לו: "יוגב, זה לא יפריע לי אני מבטיח לך" ונתתי לו נשיקה קלה על שפתיו הורדרדות. חיכיתי שיוגב יעשה את הצעד השני והוא באמת עשה. הוא שלח את שתי ידיו אלי, חיבק את גבי, פיסק את שפתיו וקירב אותן אלי, הפעם לנשיקה אמיתית. הנשיקה הזו גרמה לעקצוץ בכל גופי וליבי קפץ משמחה ועוד משהו למטה התחיל לקפוץ גם הוא. משהו מיוחד היה בנשיקה הראשונה הזאת. משהו כן, תמים ואמיתי שמזמן הספקתי לשכוח. טעם של אהבה ראשונה שאף פעם לא היתה לי. כבר הספקתי לאונן עם חבר ואפילו למצוץ וגם מצצו לי לא פעם, אבל מלבד משחקי סקס והתפרקות מינית כזו ואחרת לא היתה לי אהבה של ממש.
לאחר עוד כמה ליטופים, ליקוקים ונשיקות האחד לשני בפלג הגוף העליון החשוף, אמר לי יוגב שהוא מוכן להראות לי. ראיתי בליטה קטנה במכנסיו והבנתי שעומד לו. יוגב פתח את כפתורי המכנס הצבאי ושלף את הזין. הוא היה זין קטן בהיר וחלק כמעט לגמרי. גודלו היה לא יותר מ- 12 ס"מ אולי אפילו פחות. קטן, אך לא נורא קטן. ליטפתי לו את הזין בעדינות ואמרתי לו שאני אוהב אותו ואת הזין החמוד שלו.
"באמת?" שאל יוגב.
"באמת" עניתי "והוא בכלל לא כל כך נורא כמו שעשית ממנו. הוא חמוד כזה, הזין שלך וגם אתה".
יוגב התרגש, התנשם עמוקות, כאילו משא כבד הוסר מליבו ודמעות התחילו לזלוג מעיניו, ללא קול וללא מילים. ליקקתי את דמעותיו המלוחות טועם אותן בהנאה והמשכתי לחקור בלשוני את שפתיו, פטמותיו והטבור שלו. הרמתי מבטי למעלה בשאלה אם אפשר להמשיך ולבקר גם את הזין שלו ויוגב הנהן לי להמשיך. ליקקתי את הזין החמוד שלו, הכנסתי אותו לפי והתחלתי לחקור אותו עם לשוני ושתי שפתי. למרות שהיה קטן, הזין שלו היתה קשה וזקוף כהלכה. יכולתי להרגיש בשפתי את הזין שלו ממש פועם בחוזקה ואהבתי כל רגע. ירדתי עם פי מעלה מטה לאורך הזין בתנועות קצרות ומהירות והכנסתי לפי גם את הביצים הורדרדות שלו שואב אותן לתוכי ותוך כדי כך אחזתי את פלחי ישבנו ומושך אותו לעברי.
יוגב ממש נרעד מהנאה ועמד לגמור בכל רגע. אהבתי את הזין של יוגב. מה שמצא חן בו בעיני במיוחד, היה פשוט שזה היה הזין של יוגב. הייתי אוהב כל זין של יוגב, בין אם הוא בגודל 12 ס"מ ובין אם 22 ס"מ. כל עוד הוא של יוגב אני אוהַב אותו. אמרתי זאת גם ליוגב רגע אחרי שקיבלתי באהבה את מטענו החם הישר לתוך פי המשתוקק וגם יוגב אמר אז בפעם הראשונה שגם הוא אוהב אותי. לא הייתי בטוח לגמרי אם הוא באמת אוהב אותי או שאהב את מה שעשיתי לו, כי עד אז בקושי היינו יחד כמה שעות. למרות זאת, שמחתי שאמר מה שאמר כי גם אני הרגשתי משהו מיוחד ביחס אליו, משהו שרק הלך והתגבר למרות הזמן הקצר כל כך.
שעה חמש הגיעה, הזמן לדפוק דוחות. יצאתי מקום המסתור שלנו והתחלתי להשחיל נהג אחרי נהג שלא עצרו בעצור. אחרי שהיו לנו 18 דוחות חזרנו לבסיס. בדרך עוד סיפרתי ליוגב, לאכזבתו הרבה, שבשבת הקרובה אני חוקר תורן אבל בשבת שאחריה אני אשמח לבלות איתו איך ואיפה שהוא ירצה.
מיד בכניסה לבסיס הרס"ר תפס את יוגב ואמר לו לבוא אליו מייד למשרד. אחרי 10 דקות יוגב יצא ממשרד הרס"ר במבט עצוב ושפוף כשהרס"ר עוקב אחריו במבט מסופק. הבנתי שהרס"ר הודיע ליוגב מה העונש שלו והעונש בטח חמור. הרס"ר חזר בינתיים לתוך משרדו ויוגב הגיע אלי, חייך ופרץ בצחוק.
"מה אתה צוחק ולמה מקודם היית עצוב כל כך, מה קורה פה?" שאלתי את יוגב.
"הרס"ר קרא לי ואמר שבתור עונש אני מקבל ריתוק לבסיס לשבת ואני בתפקיד נהג תורן של החוקר תורן ! זאת אומרת שאנחנו נהיה ביחד בשבת הזאת !" אמר לי יוגב בשמחה "אבל הייתי חייב לעשות הצגה לרס"ר שהעונש כאילו חמור ואני סובל מאוד".
התפרצתי בצחוק של אושר גם אני ואמרתי לו שלא רק שנהיה בתורנות יחד אלא גם שנהג תורן ישן יחד עם חוקר תורן באותו חדר לכל מקרה שיקפיצו אותו באמצע הלילה.
התפוצצתי מרוב אושר. בשבת הקרובה אני ויוגב נהיה ביחד, ממש ביחד, עד לאן שנרצה לקחת את זה. הייתי ממש צריך לאזור את כל כוחותיי לא לקפוץ עליו משמחה לחבק ולנשק אותו בו במקום מול כל הבסיס. נצטרך להתאפק רק עוד כמה ימים. עד לתורנות השבת.
יום שישי הגיע. אצלנו ביחידה יציאת שבת מתחילה רק מיום שישי בצהריים. המפקד היה להוט להראות שתפוקת היחידה שלנו, כלומר כמות הדוחות עולה, אז הוא שתה לנו חצי יום שישי המנייאק. גם החוקרים כמוני נדפקו מכל הענין כי "כל היחידה יוצאת שבת יחד, שוטרים, חוקרים, נהגים או טבחים" אמר המפקד.
במסדר בוקר של יום שישי הרס"ר הביט בלחייו של יוגב בסיפוק ואמר "ככה צריך להראות גילוח". לא יודע האידיוט שכבר 4 ימים, מאז הסיפור ההוא עם גילוח הפלומה, יוגב לא התגלח בכלל.
"מעיין" אמר לי הרס"ר כשעבר לידי "אתה יודע שנהג תורן שלך זה יוגב, אז תשגיח עליו, תסדר לו מקום שינה אצלך בחדר ותסביר לו לגבי תורנות בקמב"ציה ביום שבת בצהריים. הוא אף פעם לא נשאר שבת ולא מכיר את הנוהלים, אבל הפעם חטף ריתוק בגלל הגילוח".
"אין בעיה הרס"ר" אמרתי לו וחושב על תורנות הקמבצ"יה המהוללת. בסך הכל להחליף ל- 4 שעות את פקידת המבצעים בישיבה מול הטלפונים עד שהמחליפה שלה מגיעה למשמרת ערב. אני ויוגב נוכל לעשות את זה חצי חצי או לשבת ביחד 4 שעות. ביג דיל. סיפרתי את זה ליוגב אחרי המסדר ואמרתי לו שבכל מקרה אם מקפיצים אותי לחקירה אז הקצין תורן עושה את זה במקומנו.
"מי הקצין תורן הפעם?" שאל יוגב.
"נראה לי שסרן אפללו, כי הוא שאל אותי אתמול אם יש לי את הקלפים בבסיס. הוא דווקא נחמד ויצא לי לעשות איתו תורנות פעם. כל התורנות שיחקנו וויסט עם פקידת המבצעים והטבח".
"נשמע כיף" אמר יוגב.
"כן, אמרתי, לפעמים תורנות שבת עוברת בכיף, הכל תלוי מי הקצין תורן."
יום שישי בצהריים הגיע. להפתעתי ראיתי את סרן אפללו הולך לכיוון הרכב ומתכונן לנסוע.
"הי, אפללו, מה קורה? אתה לא נשאר איתי שבת הפעם? כבר הכנתי את הקלפים" אמרתי לו.
"לא, אני מצטער, לאשתי יש צירים. היא כבר בתשיעי ואני לוקח אותה לחדר לידה, זה שבועיים לפני הזמן אבל התינוק כבר גדול, כמו אבא שלו" הוא צחק והצביע על כרסו הגדולה "וכנראה שכבר צפוף לו בבטן."
"שיהיה במזל טוב" אמרתי לאפללו "הי, אפללו, חכה רגע. אולי אתה יודע מי ישאר קצין תורן במקומך?"
"נראה לי שהרס"ר, כי הוא יצא מה זה עצבני מחדר המפקד עכשיו. אפללו ג'וניור דפק לרס"ר את השבת והוא עצבני. כדאי לך לתפוס ממנו מרחק בתורנות שבת הזאת."
"אל תדאג אפללו, סחבק יודע להסתדר" אמרתי ונפרדתי ממנו בחיוך.
הגיע שעה 1:00 בצהריים ועליתי עם יוגב לחדר אוכל. ראינו שם את הרס"ר ויוגב אמר לי: "מה הוא עושה פה המניאק הזה?" אבל אז הרס"ר התקרב ואמרתי ליוגב שאני אספר לו אחר כך.
אחרי הארוחה הלכנו לחדר והראיתי ליוגב את המיטה שלו. אמרתי לו שאכלנו אותה כי אפללו לקח את אשתו לחדר לידה והרס"ר נשאר במקומו קצין תורן. יוגב נראה קצת מודאג כי הרס"ר אהב להיטפל אליו כל הזמן. הרגעתי אותו, ליטפתי בחיבה את לחיו ואמרתי לו: "יהיה בסדר, רק נשתדל לא להיות בסביבה שלו וזהו. מצידי, אם לא יקראו לי לשום חקירה אני מוכן להישאר איתך כל התורנות בחדר."
"אוף אני רוצה כבר שיגיע הלילה ואף אחד לא יסתובב לנו פה יותר. אני רוצה להיות איתך ביחד כבר" אמר יוגב.
"יוגב, אתה יודע כמה אני אוהב אותך, אבל צריך להיזהר. יש עוד אנשים בבסיס וחסר לנו שיגלו עלינו. רק קצת סבלנות."
לא הייתי הרבה יותר מבוגר מיוגב, אולי חצי שנה יותר ממנו, אבל הוא היה הרבה יותר קצר רוח ממני. דחיית סיפוקים מעידה על בגרות שיננתי לעצמי ויוגב עוד צריך להתבגר קצת.
הגיע הערב והלכנו שוב לחדר אוכל. בכניסה תפס אותי הרס"ר ואמר לי: "מעיין, אני לא יודע מה קצינים תורנים אחרים מרשים לך, אבל אצלי אין שום משחקי קלפים בבסיס, שלא תגיד שלא ידעת."
"אין בעיה הרס"ר, בכלל אין לי פה קלפים" שיקרתי לו במצח נחושה.
"את זה אני עוד אראה. יש לנו שבת ארוכה להעביר, אתה בדרך כלל בסדר אבל חסר לך או לכל מי שיעצבן אותי. מספיק הפסדתי את הדרבי בכדורגל בשבת הזאת. כבר קניתי כרטיסים ורציתי ללכת עם הבן שלי, אבל בגלל אשתו של האפללו הזה הכל נדפק לי. כוס אמו, אפילו הטלוויזיה במשרד מקולקלת ואין לי איך לראות את המשחק."
"מתי מתחיל המשחק ועד מתי זה?" שאלתי.
"מתחיל בשבת בשמונה וחצי בערב, תיכף אחרי ארוחת הערב, וזה בערך עד עשר ורבע" ענה הרס"ר "בלי תוספת זמן פציעות".
"אז אולי אני יוכל לעזור לך" אמרתי לו "יש לי טלוויזיה קטנה בחדר ונראה לי שאני אוכל לתת לך אותה לשבת בערב".
"אתה אחלה גבר" אמר הרס"ר "רק היוגב הזה עושה צרות, אבל אני סומך עליך. תראה לו כבר איך גבר וחייל צריך להתנהג, אולי הוא ילמד משהו".
ביום שישי בלילה קיבלנו קריאה דחופה לחקירה ונסעתי עם יוגב לאזור חדרה שם עבר עלינו לילה לבן של חקירות ורק לפנות בוקר חזרנו רצוצים לחדר. בקושי הספקנו להתנשק נשיקה חטופה ונרדמנו עד שבת אחר הצהריים, מדלגים בקלילות על תורנות הקמבצי"ה המהוללת. לרס"ר לא היה בכלל אכפת להחליף אותנו בקמב"ציה בצהריים, בזמן שישָנו. הוא ידע שיקבל ממני את הטלוויזיה בערב לראות את הדרבי והיה לו מצב רוח טוב, שלא כהרגלו. אחרי ארוחת הערב הלכתי לתת לרס"ר את הטלוויזיה ואמרתי לו שהוא יכול לשמור אותה אצלו עד הבוקר.
כשחזרתי לחדר יוגב קפץ עלי בנשיקות וחיבוקים "סוף סוף אנחנו לבד בלי אף אחד על הראש" הוא אמר, חיבר את המיטות, ובלי לחכות רגע , התפשט והשתרע על המיטה.
"כן" אמרתי, "הרס"ר יהיה עסוק במשחק עד עשר ורבע ונראה לי שגם אחר כך הוא יעזוב אותנו בשקט עד הבוקר, כי אמרתי לו להשאיר את הטלוויזיה אצלו בינתיים."
החלטנו לחבר את מיטות הברזל הצבאיות ולהיכנס למיטה להשתעשע קצת. גם אני כבר הייתי קצר רוח לראות את גופו הערום של יוגב ולהרגיש אותו והזין כבר עמד לי כמו טי ל.
כיוונתי את השעון לשעה עשר ורבע, ליתר בטחון, כדי שאם הרס"ר יבוא לבדוק אותנו אחרי המשחק, נפריד קודם את המיטות, ואז התפשטנו ונכנסנו למיטה. אפילו המגע בלבד בגופו הערום והחיוור של יוגב גרם לי לצמרמורת של התרגשות. הזינים שלנו כבר היו זקופים וחיככנו אותם זה בזה. הזין בן ה- 12 ס"מ של יוגב מחליק בהנאה רבה על הזין בן ה- 16 ס"מ שלי. מזל שהזין שלי לא כל כך גדול אחרת זה עלול היה להפחיד את יוגב לאור המימדים שלו, חשבתי אז. יוגב שכב עלי עם גופו הערום, התנשקנו בתשוקה רבה וגמרנו תוך 10 דקות רק מהחיכוכים, המגע, הליטופים והנשיקות זה עם זה.
"בכלל לא הזדיינו" אמר יוגב באכזבה מסוימת כי לא היתה חדירה.
"בשבילי, לחוש את הגוף שלך עלי ולהצליח לגמור ביחד איתך זה זיון מספיק טוב. לא נהניתי ככה כבר הרבה זמן" אמרתי ליוגב.
"אתה יודע, מעיין, אני לא ילד קטן. אתה לא צריך לחשוש לחדור לי, אני בטוח שאני אפילו אוהַב את זה".
"מי אמר שרק אני צריך לחדור? מה אתה תמיד פסיבי?" שאלתי אותו.
"אני לא כל כך יודע." אמר יוגב "אבל בפעמיים היחידות שהיו לי תמיד הבחור השני רצה לחדור אלי וכבר התרגלתי לזה".
"אז אצלי זה לא ככה" אמרתי לו "אני אוהב אותך ואני רוצה להרגיש אותך בכל צורה ובכל דרך. בטח שאני רוצה לחדור אליך אבל גם להיפך. אני מת להרגיש את הזין החמוד שלך בתוכי" אמרתי ליוגב וליטפתי את הזין החמוד שלו. שאני אמות אם הזין שלו לא נעמד בבת אחת מחדש כאילו הוא לא גמר עלי לפני כמה דקות.
"אני אוהב אותך, מעיין" אמר לי יוגב בערגה.
"גם אני אותך" עניתי לו והתחלתי לנשקו נשיקה סוערת כשאני זוכה להשתתפותו הנלהבת.
הרגשתי את הזין החמוד של יוגב נוקשה על בטני, פועם בלחץ של כל הדם שזרם ל- 12 ס"מ שלו. ביקשתי מיוגב שירד קצת ויחדור לי כשאני על הגב ורגליי מורמות באוויר. יוגב לא היה מורגל בכל זה אך בעזרתי הצליח הזין החמוד שלו למצוא את החור הממתין שלי וחדר אלי להנאתי הרבה.
הבטתי על פניו היפות של יוגב ועל גופו הדק העולה ויורד לתוך גופי וראיתי גם את השעון על הקיר. השעה היתה 9:00 בערב, הרס"ר היה עדיין עסוק במשחק כדורגל שלו ובדיוק כשנשמעה זעקת "יש !!!", בזמן שכנראה הובקע איזה גול במשחק, הבקיע גם יוגב לתוך גופי בפעם האחרונה וגמר בפנים בהתפוצצות חמה של זרע.
נכנסנו להתרחץ ואחר כך נשכבנו ערומים ומחובקים במיטה. היה לנו חם וטוב ונרדמנו אחרי זמן קצר כשהאור עדיין דולק. דפיקות חזקות על הדלת העירו אותנו מהשינה. "מעיין, יוגב, תפתחו תיכף ומיד" נשמע קולו הרועם של הרס"ר. העפתי מבט בשעון וראיתי שכבר עשר וחצי. "שיט, נרדמנו" לחשתי ליוגב. משכנו עלינו את הבגדים שהיו בטווח יד וקמתי. לא היה זמן להפריד את המיטות, צעקותיו של הרס"ר "מה אתה כבר מנסה להסתיר שם, מעיין, אתה לא יודע ששום דבר לא נסתר מעיני" הלחיצו אותי עוד יותר. גלגלי מוחי הסתובבו במהירות, הייתי חייב להסיח את דעתו של החשדן הזה ממה שבאמת קרה כאן. יוגב ניגש לפתוח את הדלת. רגע לפני שפתח אותה, הבריק הרעיון במוחי. שלפתי את הקלפים מהתיק ופיזרתי אותם על המיטה וכיסיתי בשמיכה.
הדלת נפתחה והרס"ר הזועם עמד שם. "מה עשיתם פה, מעיין? למה לקח לכם שעה לפתוח את הדלת?"
"קרה משהו?" שאלתי "ואיך נגמר המשחק?"
"תיקו" ענה הרס"ר "ואל תנסה להסיח את דעתי. למה המיטות מחוברות? שיחקתם קלפים או מה?"
"לא. מה פתאום?" עניתי לו.
"אז מה גם אותך הוא עשה לי הומו?" הטיח הרס"ר בזעם "לא יכול להיות. גם אתה מעיין? עליך לא הייתי מאמין. מה קרה? חסר לך בחורות בבסיס?"
"מה פתאום הומו. מה אתה מדבר שטויות" עניתי לו בלא מעט חוצפה.
"את זה כבר אני אראה בעצמי אמר הרס"ר וכלמוד ניסיון ניגש אל המיטה למצוא ראיות מרשיעות לחשדותיו. הוא משך את השמיכה ופיו נפער לחיוך מאוזן לאוזן.
"ידעתי. ידעתי שאתה גבר, מעיין. יא חתיכת מניאק, למה נתת לי לחשוד בך. גם כן היוגב הזה, שמעתי עליו שבבסיס הקודם ניסה לפתות את אחד הקצינים אז שמתי עליו עין מהרגע הראשון שלא יעשה לי פאשלות כאלה בבסיס שלי." רגע אחר כך נמחק החיוך מפניו של הרס"ר כשנזכר בכעסו המקורי והרעים קולו: "קלפים!!! אתה מעיז לארגן לי כאן משחקי קלפים בבסיס בניגוד להוראה מפורשת?!"
"אני מצטער, הרס"ר, אמרת לי לעשות ממנו גבר, אז רציתי ללמד אותו פוקר. חוץ מ'מלחמה' הילד הזה לא יודע כלום."
פלספן נהיית לי. שלא תחשוב שזה יעזור לך. על הבוקר אתה עולה על אלף ובא למשפט אצל הממצ"פ, ברור?"
"ברור," עניתי והתאמצתי לכבוש את החיוך שאיים לברוח מבין זוויות פי כשהרס"ר פנה ללכת ואז הסתובב על עקביו, נטל את הקלפים ואמר "את המשחקים להלילה אתם כבר גמרתם!"
חזרנו למיטות, שמחים שנחלצנו בעור שינינו מהמצב המביך הזה, אך לא טרחנו להפריד ביניהן. רציתי את יוגב כל כך ובלי שאומר לו מילה, הוא הצמיד אלי את גופו החם. "הוא רק חושב שגמרנו את המשחקים הלילה" אמר יוגב בתעוזה בלתי אופיינית והסתובב על צדו, מפנה אלי את ישבנו החמוד ואז פשט את מכנסיו. הרגשתי שהזין שלי מתעורר למראה החריץ המזמין של יוגב המונח סנטימטרים ספורים ממנו, התפשטתי ונצמדתי עם כל גופי אליו כשהזין שלי מונח לו בחריץ ישבנו. גופו החמים של יוגב נעתר אלי ברצון ויוגב הצמיד עצמו אלי, מנסה להידחק עם ישבנו לגופי ככל הניתן ואמר לי "אני אוהב אותך, מעיין."
התאוויתי לגלות את תוככי גופו בפעם הראשונה. נישקתי בעדינות את תנוך אוזנו הרך ומצצתי אותו בערגה. מצצתי גם את צווארו הענוג באהבה וליטפתי את עורו הרך. הרגשתי שאני הולך ומתאהב בבחור הזה אך במקום לומר לו בפשטות שגם אני אוהב אותו, לחשתי לאוזנו את הפזמון הישן של נוער שוליים (ששיניתי קצת לצורך הענין): "כמה ענוג הוא, כמה ענוג העור שלך. כמה ענוג הוא, כמה ענוג, בי מתעוררת אהבה". יוגב סובב אלי את פניו שחיוך של אושר נסוך עליהן, נתן לי נשיקה מרפרפת ודחק עצמו אלי עוד יותר. כמה שרציתי בו באותו הרגע וגם הוא רצה בזה לא פחות ממני.
יוגב הרים קצת את רגלו הימנית כדי לחשוף קצת יותר את מנהרת האהבה שלו ולהקל עלי את החדירה הצדדית. אחזתי בישבנו המקסים, הפרדתי בין לחייו והתחלתי במסע הארוך לתוכו. בעדינות ובאיטיות הכנסתי את הזין לתוכו מתענג על כל רגע.
התענגתי על הרגע בו כיפת הזין שלי הרגישה את התחושה הלופתת של שרירי הסוגר והתענגתי מתחושת מיצי גופו העוטפים לי את הזין במעטה של אהבה. התענגתי ממגע ידי בישבנו והתענגתי מחיוכו המסופק שקיבל את הזין שלי באהבה לתוכו. התענגתי מפלישתי לתוך גופו האהוב והתענגתי מהזין החמוד שלו שהזדקר מרוב הנאה על חדירתי לתוכו. התענגתי מתחושת שיער ערוותו הרך והחמים בידי כשליטפתי את איברו והתענגתי מהמגע בחזהו המשיי ובפטמותיו הזקורות שליטפתי תוך כדי הזיון. התענגתי על ליטוף רגליו בזמן שאני מזיין אותו, ועל תחושת הרוך של שיער רגליו הבהיר והסמיך שהיה כה מנוגד לשאר גופו החלק.
התענגתי באיטיות על כל איבר וכל פיסת עור מגופו של יוגב והוא התענג על התענגותי. אחרי זיון ארוך ואיטי שרציתי שימשך לנֵצח, יוגב בעצמו ביקש להאיץ את קצב החדירות לתוכו. בחשק רב נעניתי לבקשתו באמצעות תנועות מהירות יותר ויותר של מוט האהבה שלי לתוך ישבנו פנימה והחוצה. הרגשתי את הזין שלי פועם בתוכו בעוצמה עד שלבסוף התחלתי לפלוט לתוכו את קילוחי זרעי עם כל פעימה ופעימה. שחררתי לתוכו מטח זרע אחד, שניים , שלושה , ארבעה, חמישה, שישה או שבעה פעימות זרע אוהב נפלטו ממני לתוך גופו של יוגב, אהובי. גם יוגב גמר בעצמו בעזרת כמה ליטופים קצרים ומהירים של ידי שעלתה וירדה על הזין החמוד שלו תוך כדי זיון. זה היה זיון השיא שלנו. זיון אוהב של בוקר והתרופה לכל מועקותינו.
יוגב הסתובב אלי. התחבקנו והתכרבלנו זה בזה והתנשקנו נשיקה עמוקה וממושכת של אהבה. "לזה אני קורא זיון" אמר לי יוגב אחרי הנשיקה. נשארנו לשכב מחובקים ומכורבלים כך עד הבוקר. לא הפרדנו את המיטות, לא היה אכפת לנו שיתפסו אותנו ולא ענין אותנו כלום. לא הרס"ר, לא הצבא ולא כל העולם, כאילו רק אני ויוגב בעולם, אוהבים עד בלי די ושמים זין אחד גדול על כולם.
| |
בחור אמיתי בעולם וירטואלי (סיפור אירוטי בגרסה חדשה)
הערת המחבר: את הסיפור הזה פרסמתי לפני כמה חודשים בגרסה קצת שונה באתר הסיפורים של גוגיי. מי שלא מכיר - מוזמן לקרוא, ומי שמכיר - מוזמן להחליט איזו גרסה מועדפת עליו.
ישבתי לי ביום שישי אביבי על הספסל האהוב עלי בכיכר מסריק, עם הלפ-טופ על הברכיים ולאטה מקיאטו ביד וישבתי לכתוב סיפור לאתר sipurim.com, כמנהגי מדי יום שישי בחודשים האחרונים.
 הייתי שקוע בכתיבה כשלפתע הרגשתי שמישהו מתיישב לידי על הספסל. לא אהבתי שמפריעים לי אבל זו מדינה חופשית והספסל לא של אבא שלי, אז לא אמרתי דבר. אפילו לא הסתכלתי לראות מי התיישב ורק רטנתי בחוסר נחת כשהרחתי את עשן הסיגריות העולה ממנו. לא מספיק שיושב לידי למרות שיש עוד ספסלים פנויים אז הוא גם חייב לעשן? כבן להורים שעישנו עשרות שנים לא יכולתי לסבול עשן סיגריות או אפילו ריח של סיגריות. במקרים מסוימים זה אפילו עלול לגרום לי להתקפי שיעול אלרגי מעצבנים.
העפתי מבט חטוף לעבר החוצפן שהתיישב לידי וראיתי שהוא בחור כבן 20 או אולי יותר עם לוק אוריינטלי צעיר, נראה סיני או משהו כזה, דבר שמקשה לדעת את הגיל האמיתי. הוא כנראה הרגיש שעשן המרלבורו לייט שעישן מפריע לי ואפילו בלי שאמרתי מילה, כיבה את הסיגריה וחייך לעברי. בחור מנומס לפחות, חשבתי. הנהנתי בראשי לאות תודה בלי לומר מילה, חזרתי ללפ-טופ ושקעתי בהקלדה.
עבר זמן והבחור לא הלך. חוץ מהסיגריה שכיבה הוא אחז בידו כוס קפה ולגם אותה באטיות מרגיזה. רציתי לומר לו שיתחפף כי עצם נוכחותי מפריעה לי לשקוע בעולם הוירטואלי של הסיפור שהייתי עסוק בכתיבתו, אבל היה לו את כל הזמן שבעולם. אחרי כמה זמן שמתי לב שלא רק שהוא לא הלך, אלא הוא אף צמצם רווחים אלי וישב קרוב, כמעט צמוד אלי, אך לא היה לי לאן לזוז כי הייתי ממש בקצה הספסל. השתדלתי להתעלם כי לא היה ספסל אחר פנוי בכיכר והמשכתי לכתוב את הסיפור. למרות שאין לי עיניים בגב או בצד ומבטי היה מרוכז בלפ-טופ היתה לי תחושה משונה כזו שהוא מביט בי או במה שאני כותב, אך לא דאגתי כי מאיפה הסיני הזה יודע עברית?
הרמתי את עיני מהמחשב ונעצתי בו מבט כועס, אך עוד בטרם הספקתי לומר דבר הוא פתח את פיו ואמר בעברית צחה: "אני מאוד מצטער אם אני מפריע, אבל לא יכולתי להתגבר על הסקרנות, מה אתה כותב סיפור או משהו?" הוא שאל.
"עם כל הכבוד, זה הענין האישי שלי" אמרתי לו "אתה לא חושב שזו חדירה לפרטיות?"
"תן לי להגיד רק עוד משהו ואם תרצה אני אעוף מפה תוך שתי דקות, עשינו דיל?" הוא אמר, הושיט את ידו ללחיצה ואמר לי "נעים מאוד, אני קים".
שמחת זקנתי, חשבתי, אך לא יכולתי שלא להיות מנומס. הושטתי את ידי ואמרתי לו "ואני שביט". עד אז הוא היה בשבילי רק איזה צל שמסתובב סביבי ומפריע למנוחתי אבל לחיצת היד הרכה והנעימה שלו אילצה אותי למקד בו את תשומת ליבי וראיתי שהבחור נראה נחמד למדי. לא היה לו שמץ של מבטא זר וזה לא הסתדר לי עם המראה האוריינטלי והעיניים המלוכסנות. מה התגלו איזה שבטים אבודים בסין שעלו לארץ? לא הצלחתי למקם את מוצאו וכנראה שבחנתי את פניו זמן רב עם ארשת של סימן שאלה על פני כי אחרי כמה רגעים קים פלט צחוק של מבוכה ואמר: "המראה שלי לא מסתדר לך במוח, עם העברית השוטפת, נכון?"
הנהנתי בהסכמה והוא המשיך "הגעתי לארץ בגיל שנתיים יחד עם הורי, היינו בקבוצה של פליטי וייטנאם שבגין החליט לקלוט בארץ בשנת 79', אם שמעת על זה". דבריו אלו עוררו את סקרנותי ובפעם הראשונה מאז שהוא התיישב על הספסל הפסקתי להתייחס אליו כאל מטרד. עשיתי "save" לסיפור שהייתי עסוק בהקלדתו וסגרתי את הלפ-טופ.
הרגשתי כמי שפוסע לראשונה בשטח לא מוכר. עד אז במשך כל השבועות שהייתי פוקד את כיכר מסריק בימי שישי וכותב את הסיפורים שלי, מעולם לא פנו אלי בדברים וכמעט לא הסתכלתי מה קורה סביבי. הייתי פשוט מגיע, צולל לתוך העולם הוירטואלי הזה, גולש באינטרנט עם לאטה מקיאטו וקרואסון ביד וכותב סיפורים. נהגתי לשבת על הספסל עד שעות אחר הצהריים המוקדמות ולכתוב סיפור אחד או יותר. רק כשהייתי מסיים וסוגר את הלפ-טופ הייתי מבחין במה שקורה מסביבי בכלל, עד כדי כך הייתי מרוכז בכתיבה.
הבחור הזה לכד את תשומת ליבי ואף יותר מכך. הוא היה בחור יפה תואר, שחום, שיער שחור חלק, גובה בינוני ואף שערה לא נראתה על ידיו או על חזהו החלק. ענין של גנים וייטנאמיים, כנראה. הוא הבחין שאני סוקר אותו מכף רגל ועד ראש אך לא היה אכפת לו כנראה. תהיתי אם הוא גיי, אך זה נראה לי Too good to be true. מכל הבחורים בתל אביב דווקא הגיי הויינטאמי, אולי היחיד בארץ, יבוא דווקא להתחיל איתי? לא ייתכן !
אבל עדיין לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני בכלל ושאלתי אותו: "אז זה מה שרצית להגיד לי? אני חייב לומר שהסיפור שלך מאוד מענין אותי, אבל אני לא מבין מה פתאום החלטת לספר לי אותו, מה אנחנו מכירים מאיזה מקום?"
"כן, אנחנו בהחלט מכירים" ענה לי קים למרבה הפתעתי.
"אני לא חושב שהייתי שוכח בחור כמוך אם הייתי פוגש אותך אי פעם" אמרתי לו והרגשתי משיכה מוזרה לבחור הכל כך אקזוטי הזה שניהל איתי שיחה עכשיו.
"לא אמרתי שנפגשנו, אבל אנחנו מכירים, לא בעולם האמיתי, אבל בהחלט בעולם הוירטואלי." אמר קים.
עכשיו כבר הייתי מבולבל לגמרי. לא היה לי סייבר כבר הרבה זמן ואפילו לפורומים לא נכנסתי חודשים ארוכים, אז מאיזה עולם וירטואלי הבחור הזה מכיר אותי ולמה אני לא מכיר אותו?
"אכפת לך לא לדבר איתי ברמזים, קים? השתי דקות שלך כבר הולכות להגמר" אמרתי.
"אין בעיה שביט, או שאולי אני צריך לקרוא לך פילבוקס..." הוא אמר ואני התחלתי להבין. הייתי ממש בהלם. מאיפה לעזאזל הוא יודע? עד לאותו רגע, חייתי בהפרדה מוחלטת בין חיי האמיתיים לבין העולם הוירטואלי של כתיבת הסיפורים לאתר sipurim.com. אף אחד מסביבתי הקרובה או ממכרי הרבים לא חלם שאני הוא פילבוקס כותב הסיפורים. לא ידעתי אם מכרי הסטרייטים בכלל יודעים על האתר הזה ואילו לגבי הפחות סטרייטים, לא העזתי לשאול, כי נטייתי לגברים היתה מודחקת עמוק בארון, הרחק מעין משפחתי וחבריי.
נשמתי נשימה עמוקה והבטתי בפניו היפות של קים שהביט בי בחשש. כנראה שהוא הבחין בסערת הנפש בה הייתי נתון לשמע הפצצה שהטיל עלי לפני רגע וחיכה בדריכות למוצא פי.
"אני מצטער אם הבהלתי אותך או משהו" אמר קים, שובר את השתיקה הכבדה הזאת שנוצרה ביננו והניח את ידו בעדינות על ידי, כאילו מנסה להרגיע אותי. מגע ידו לא רק שלא הרגיע אותי, אלא להיפך, גרם לי לעקצוצים ביד ולפרפרים בבטן שהרגשתי בפעם האחרונה לפני 18 שנה כמעט, בפעם הראשונה שלי. התחלתי להרגיש אי נעימות שהבהלתי אותו או משהו והנחתי את ידי השניה על ידו המונחת עלי, לחצתי לחיצה קלה ואמרתי: "אל תדאג, זה בסדר, פשוט הפתעת אותי. אז מאיפה אתה יודע מי אני?"
"בהתחלה לא ידעתי כלום. אני גר פה בדירה שצופה לכיכר וכבר כמה שבועות אני מביט עליך מהחלון, רואה אותך מגיע בכל יום שישי, יושב על הספסל, מקליד כמה שעות בלפ-טופ שלך והולך. תמיד באותה שעה ותמיד עם קפה וקרואסון ביד. מה אני אגיד לך, מצאת חן בעיני. זה לא רק ענין של מראה חיצוני, אלא גם הרוגע שלך, הריכוז וההתמדה. הייתי חייב לברר מי אתה ולבדוק אם אתה בענין של בחורים בכלל" אמר קים "אפילו ישבתי לידך כמה פעמים בלי לדבר, אך לא ניסית להתחיל איתי או שלא שמת לב בכלל. גם האדישות או העדינות הזו שלך מצאה חן בעיני, כי בדרך כלל גייז מתחילים איתי בכל מקום ובאגרסיביות. היום החלטתי לדבר איתך סוף סוף. רק כדי להרגיע את העצבים שלי ולאזור אומץ עישנתי סיגריה, אז אני מצטער. הרגשתי שזה מפריע לך, ואני לא מעשן בדרך כלל".
הרעיון שהבחור המיוחד הזה ממש רוצה בי התחילה לחלחל לתוכי. חשתי מוחמא והרעיון שיקרה משהו בינו לבינו היה מעורר במיוחד, אבל משהו עדיין היה בלתי מוסבר ושאלתי את קים: "אז מה הכינוי שלך באתר sipurim.com אם אנחנו מכירים משם ואיך אתה יודע שאני פילבוקס?"
קים סיפר לי מה כינויו באתר והתברר לי שהוא אכן אחד מקוראי הנאמנים. חמוד כזה שמחלק לי מחמאות גם כשהסיפור שכתבתי הוא מהפחות מוצלחים שלי.
"ואיך ידעת שאני פילבוקס?" שאלתי.
"זה הכי פשוט" אמר קים "הרי תמונת הרקע שלך בדסקטופ היא של פילבוקס, לא?"
"נכון, אבל לא הרבה יודעים לזהות פילבוקס" אמרתי מביט על תמונת עמדת הפילבוקס המוכרת המעוררת בי תמיד זכרונות ישנים.
"אני חובב היסטוריה צבאית אז משם אני מכיר פילבוקסים" אמר קים והמשיך "וכשהתיישבתי לידך הצצתי לראות מה אתה כותב וראיתי שזה סיפור על יחסים בין גברים. עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי מי אתה".
"ואיך אני במציאות: לא כל כך יפה ולא בן שש עשרה אבל יודע משהו על העולם הזה, נכון?" אמרתי.
"אל תצטנע כל כך" אמר קים "בעיני אתה דווקא מאוד מוצא חן, אז מה אתה אומר, יש לי סיכוי?"
"סיכוי?" אמרתי וחשבתי שהייתי מוכן לטרוף את הוייטנאמי החמוד הזה בו במקום על הספסל ההוא, אבל האיפוק הכתיב לי את התגובה המינורית "הרבה יותר מסיכוי".
"אז אולי נעזוב את הספסל הזה ונקפוץ אלי לדירה? תוכל לספר לי שם יותר טוב מי ומה אתה באמת בעולם האמיתי" אמר קים, קם נטל את ידי ומשך אותי אחריו.
עלינו יחד לדירתו הקטנה והמסודרת של קים. היה נופך אוריינטלי גם בדקורציה של הדירה. "זה ירושה מההורים שלי" אמר קים כשראה את מבטי הבוחן. הייתי בן הזקונים שלהם והיחידי שהם נטלו כשברחו מוייטנאם. האחים שלי כבר היו נשואים ובעלי ילדים והם נשארו שם. ההורים נפטרו לפני כמה שנים ואת כל האביזרים הקישוטים והרהיטים האלה הם אספו במשך 27 שנים מאז שהגיעו לארץ. כן אני בן 29 דרך אגב, אבל בטח עשית את החשבון לבד."
"אז מה אתה לבד בארץ?" התענינתי לדעת.
"אני מקווה שכבר לא" אמר לי כשידו מלטפת את ידי "סיימתי מערכת יחסים לפני חודשיים בערך, בדיוק כשאתה התחלת להגיע לכיכר ולכתוב את הסיפורים שלך. בעצם בגלל זה התחלתי להסתכל עליך. הייתי מאוד פגוע אחרי הפרידה האחרונה שלי, אך הרוגע וההתמדה שלך כל יום שישי על הספסל עזרו לי לאסוף את עצמי למרות שהייתי רק צופה מהצד. בואנה בסיפורים שלך אתה בכלל לא רגוע" אמר קים מגלה הבדל ראשון בין העולמות "אבל גם זה טוב. הסיפורים שלך עזרו לי בדרך אחרת..." הוא אמר וצחק.
"עכשיו אני פה בעצמי, אז בוא נראה איך עוד אני יכול לעזור לך" אמרתי לו בחיוך והתקרבתי אליו לנשיקה ראשונה ומסעירה. חיש קל פשטנו את כל בגדינו והתחלנו לחקור בסקרנות זה את גופו של זה. מדהים כמה שקים היה חלק. חוץ משיער על הביצים ומסביב לזין וקצת שיער בשוקיים הוא היה חלק לגמרי. הגנים הוייטנאמים האלה היו שונים לגמרי ממה שאנחנו רגילים, אבל זה היה חמוד למרות שהיה קצת מוזר לי לשכב עם גבר כל כך חלק. אבל קים היה גבר ללא שמץ של ספק. ביו לו שרירי חזה משורטטים עם ריבועים יפים וגם שרירי הידיים והרגליים שלו היו נאים וגבריים.
אני עצמי הייתי צנום יותר אבל לא נראה לי שקים חיפש את הגבר השרירי מלכתחילה. גם לא היה חסר לי שיער על החזה והרגליים אבל הגב והכתפיים היו חלקות וקים אמר לי: "יש לך גב כמו של וייטנאמי, שביט, חלק לגמרי".
"נו והשיער שבשאר הגוף שלי לא מפריע לך?" שאלתי, תוהה מה הטעם של הוייטנאמי החלק הזה בגברים.
"מפריע? אני אוהב את זה" הוא אמר "זה כזה כיף ללטף לך את הגב החלק ולהרגיש את שיער החזה והרגליים שלך מתחכך בי באותו זמן".
התגלגלנו מצד לצד, מתחככים, מתלטפים ומתנשקים ללא הפסק, כשכל פעם מישהו אחר למעלה עד שלבסוף שכבתי על הגב וקים התחיל לרדת לי בנשיקות על כל הגוף עם פיו החושני והמתוק. כשהוא הגיע לי לזין כבר ממש השתוללתי מתשוקה. זה היה רק המבוא לכמה שעות של שכרון חושים עם הוייטנאמי האקזוטי הזה.
את הדובדבן השארנו לסוף. התברר לי ששנינו אוהבים במיוחד את התנוחה האחורית. לא שהיתה תנוחה אחרת שלא אהבתי, כי עם קים אהבתי כל תנוחה גם פסיבית וגם אקטיבית. הפעם קים שכב על הבטן עם ישבן מוגבה בעזרת כרית. ישבנו החלק והגב שלו היו פרושים בפני לכל אורכם. אהבתי את מה שראיתי וחדרתי אליו מאחור. אהבתי במיוחד לחדור בתנוחה הזאת וקים אהב את זה גם כן. הזיון הפעם היה ארוך במיוחד עד ששנינו גמרנו ממוטטים מעיפות ומסיפוק.
אחרי היום ההוא היינו כבר בלתי נפרדים. גם אחרי שסיימנו לחקור זה את גופו של זה ולהתפרק כמה וכמה פעמים זה בגופו של זה וגם אחרי שקים נרדם בזרועותי רגוע ושלו, ליבי לא הפסיק להלום מהתרגשות. למרות שבקושי הכרנו כמה שעות האינטואיציה שלי אמרה לי: קים ואני זה סוף. היום מתחילים חיי החדשים.
העולם האמיתי היה עדיף בהחלט על הוירטואלי, אבל זה לא אומר שלא אמשיך לשבת לי על הספסל בכל יום שישי בכיכר מסריק ולכתוב סיפורים, רק שהפעם אני אדע שקים שלי צופה בי מדי פעם מהחלון. בחור אמיתי הצופה מרחוק באהבה על העולם הוירטואלי שלי. פה ושם אעצור לרגע את שטף הכתיבה, אעשה save ואעיף מבט באהובי המחכה. רק עוד כמה שעות ואני בא אליו לחגוג בזיון סוער את סיומו של סיפור אחד נוסף.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
