"קיימת הנאה בהאשמה עצמית. מרגע שהאשמנו את עצמנו נדמה לנו כי לזולתנו אין עוד זכות להאשימנו"- אוסקר ויילד.
אור לבן, רעש של גשם וטעם של מסטיק.
כשאתה מת, זיכרון חייך האחרון הופך למקום בו אתה נאבק להיאחז בשבר הכלי שהשארת מאחורייך, שבר הכלי שנהגת לקרוא לו "חיים".
* * *
כשרק מתנו, נהגת להסתכל עליי שעות כל גבי שעות, בוהה בי בעיני הבובה הגדולות שלך כשראשך הפצוע מוטה הצידה קלות.
"מי אתה?" היית שואלת שוב ושוב.
פתחתי את פי, אך לא יכולתי לענות- זכוכיות השמשה פגעו במיתרי הקול.
בשנתך,היית מתפתלת מתוך חלום, בוכה ומייללת, אצבעותייך הקטנות מתכווצות ונרפות.
שלחתי את ידי לאחוז בכף ידך הקטנה, לנחם אותך, להציע קצת תמיכה.
אך האצבעות לא עבדו- האצבעות התרסקו כשפגעו בלוח המחוונים.
פעם אחת הואלת להציע ל מסטיק, אפילו שאמא לא מרשה לדבר עם אנשים זרים.
הנהנתי בראשי ונטלתי את המסטיק, אך לא יכולתי ללעוס-
השיניים הלבנות נשברו ונשארו מפוזרות על האספלט הכהה.
יום אחד, מצאת פרח.
פרח אדום בים של לבן וכאב. פרח יחיד ומיוחד, שכן הוא היחיד שתמצאי כאן אי פעם.
הגשת לי אותו כדי שאריח, חיוך מבוייש משחק בקצוות שפתייך הרכות ולחייך סמוקות.
אך כשניסיתי לשאוף את הריח השמימי, אותו ניחוח שגרם לך להסמיק מהנאה, כמעט ונחנקתי-
הריאות קרסו כשעמוד התאורה פילח אותן כאילו לא היו יותר מנייר.
כדי להעביר את הזמן, ציירת ציור.
ציור בדם אדום ארגמני על רקע לבן צחור כשלג שזה עתה נפל.
ציור של עיניים מבהיקות, ממש כמו פנסים, בוהות בילדה קטנה ומכווצת שנוצרה בדם חייך.
אך כשפנית אליי בגאווה עצומה, מושכת בפרק כף ידי השבור כדי לזרז אותי לחזות ביצירת האומנות שהשלמת, לא יכולתי לראות כלום- העולם הסתובב סביבי ושתיים ממך הביטו בי בציפייה לדברי שבח כשהאלכוהול בדמי לא נתן לי להגיב.
עור התוף שהתפוצץ מנע ממני לשמוע את דברי התוכחה שצעקת עליי כשלא הגבתי והעולם התהפך על פיו כשהתרחקת ממני בריצה, דמעותייך שורפות את מה שנותר מנשמתי.
הו, אשמה יקירתי.
לפעמים האור בקצה המנהרה הוא עמוד החשמל שמתקרב אלייך במהירות.
נכתב לתחרות רוטרי- "אם שותים לא נוהגים"
"stupid people shouldn't breed"
כינוי:
Mrs Osuwari
בבלוג זה
בכל הבלוגים
