היי אמא.
גם לי זה קשה, להיות רחוקה ממך.
מה את חושבת?
את הכי קרובה לי בעולם, ופתאום שאני לידך נעלמות לי המילים.
זה נכון שאני לא מספרת הכל.
אני פשוט מרגישה כלכך שונה אמא, כלכך מוזר,
כלכך לא אני.
אני יודעת שקשה לך להאמין בזה. אני יודעת שאת באיזשהו מקום
אפילו לא מאמינה לי.
אבל האמת היא אמא שאני במלחמות מול עצמי כל הזמן בחודשים האחרונים.
כל מה שהכרתי השתנה.
כל מה שחשבתי שאני, כל מה שרציתי השתנה.
והנה אני כאן, עייפה כלכך.
עייפה מלנסות.
עייפה מלחשוב, מלשנות את דעתי.
פיזית ונפשית המקום הזה לא עושה לי טוב, המסגרת הזאת מחלישה אותי.
האם זה עושה אותי בן אדם חלש?
אני לא חושבת.. אבל עכשיו אני חלשה. ברגעים האלה.
את אומרת שאני בורחת.
ברור שאני בורחת אמא.. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה.
במיוחד לא מולך. שאת הכי מצפה ממני הכי מכירה אותי.
אבל את, במיוחד את. את יודעת! שזה לא אני!
אז לא אמא. אני לא מתנהגת ככה מפינוק, אני לא מתנהגת ככה
מילדותית..
זה הרבה מעבר לזה.. רע לי בנשמה.
לא אני לא משקרת. לא אני לא מגזימה.
למה לא אמרתי לך עד לא מזמן?
כי רציתי להתמודד עם זה, כי חשבתי שזה טיבעי שקשה... כי לא רציתי להכביד עלייך.
אבל זה הפך ללא טיבעי, זה ההפך לכבד מידי עליי.
אני מצטערת שאני מאכזבת אותך,
אבל לפני שאני מאכזבת אותך אני מאכזבת את עצמי.
אבל באותה נשימה אני זוכרת שכן ניסיתי להתמודד.
אני מזכירה לעצמי מי אני. ולא זה לא אומר עליי.
זה לא עושה ממני פחות ממה שאני..
את יודעת בעבר הייתי שופטת אנשים שהיו אומרים שהמסגרת הזאת קשה להם.
והיום אני כועסת על עצמי שעניי היו כלכך צרות.
כי הנה אני מתקשה לנשום.
הנה אני עצובה.
הנה אני לא מחייכת. ורק כועסת..
ואני לא מפונקת, את זה את אומרת
אני לא פאקצה.. גם את זה את אומרת.
אני לא עברתי דברים קלים. את זה אני יודעת.
והנה אני לא מצליחה להתמודד. נושכת את השפתיים.
נושמת עמוק. סופרת את הדקות את הימים.
יודעת שזה לא טיבעי.
מסתכלת על חברות שלי שמחיכות. ולא מוצאת את המקום הזה.
מסתכלת על מי שהייתי ומי שאני היום.
הלכתי לאיבוד.
אני מצטערת שאני מאכזבת אותך.
באמת.
אבל אני עומדת על שלי הפעם.
זה החיים שלי, זו הבריאות שלי שמחלשת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאיילי