החיים כלולה

יום אחד החליט גאנצי אהובי הרעיונאי, שבשל לימודיו המבוששים ובאים, עלינו לטוס לחו"ל ולהתפנפן עד צאת הנשמה.

היעד הנבחר היה גרמניה, כי יש למשפחה של גאנצ בית כפרי שעה מפרנקפורט. עלי לציין כי לא נשמעו זעקות מחאה מצידי ואצתי לחדש דרכון ולהעמיס מזוודה במיטב קולקציית הארון הדלה שלי פלוס מקום תיאורטי לקניות.

סידרנו לעצמנו גם לחזור מאמסטרדם כי נו, זה כ"כ קרוב אז למה שנחמיץ ביקור.

עלינו למטוס, התנפחו לנו הרגליים, נהייתי כבדת שמיעה בשל הלחץ ובתוך כל זה קיללנו את אל על ושירותי הטיסה העלובים שלהם.

וכך, בלב טוב ועטוף זעם על סיוטי הטיסה, נחתנו בפרנקפורט וגילינו לשמחתינו שליד המסוע של המזוודות ניצבת לה פינת עישון לרווחת הסובלים מחוקי התעופה הפוליטיקלי קורקט.

הגענו לבית, גאנצי עשה לי סיור שבמהלכו הבנתי שאני נמצאת בבית עתיק יומין ולראיה – אסמים, מרתף יינות (ספוקי!!) אורוות הסוסים לשעבר בחצר, חדרו של הסייס בצמוד לה והממ, קבר. של מישהי שמתה ב1908. נורא כיף.

עלי לציין שבתחילת הסיור ממש גאנצי שכח להזהיר אותי מפני תקרה נמוכה באחד המחסנים ודפקתי את ראשי כ"כ חזק שאם הייתי סרט מצוייר, הייתי מסתובבת שבוע אחרי זה עם גבנון  לא חינני בכלל וזעזוע מוח. התחלה טובה.

במסעותיו בנפאל הכיר גאנציש יצור מוזר אך גרמני בשם ג'רום שנגד כל הסיכויים מתגורר בכפר באיזור של הכפר שלנו, והוא התעקש שנבוא לבקר אותו. התקשורת איתו היתה באמצעות אימיילים והנוסח היה בכל פעם – משעמם, תבואו לשאכטה.

אז באנו.

מכיוון שהכפר של ג'רום הוא כ"כ קטן וכ"כ נידח, בקושי מצאנו אותו על המפה ובקושי זיהינו אותו בשלטי הדרכים. כ"כ קטן וכ"כ עתיק שלא ידענו איך נזהה את הבית של ג'רום וההסכם היה שמחוץ לביתו , ג'רום ישים מעיל גשם צהוב על אופניים (אני לא מדברת על גלגול קודם שנתקלתי בו בהיפנוזה, אני מדברת על לפני חודשיים).

הגענו. ועוד איך הגענו. הבית, בוא נתאר אותו כך, לא היה מפתיע אותי אם היה נטוע במרחבי אלבניה, השקט במקום – זה לשמוע נזלת שועטת במורד אפו של השכן, וזה עוד לפני שנכנסנו. ג'רום קיבל את פנינו בצהלה אדישה (אם הייתם בגרמניה אתם יודעים צהלה אדישה מהי) הוא עצמו נראה כשומר יער מימי הביניים, שן זהב בפיו וחיוך שובב של מי שגדל בין דובדבנים וחתולים. נכנסנו לבית, עברנו בפרוזדור צר ומטונף והגענו לסלון החמים של הבית. סלון שנראה כאילו כל ילדי הבית ודאי נולדו בו ומילאו ימיהם בבהייה בחלון, כי לא נראה שיש מה לעשות שם חוץ מלבהות.

אם הבית היתה ישובה במרכז הסלון, מגהצת בשלווה כשסל עם שמונה חתולים בערך, ישנים בערמה לרגליה. אני ישר אצתי רצתי לשלוף גורי חתולים ולמזמזם, ולא שמתי לב למה שהתחולל על שולחן הסלון. מה שראיתי כשהתיישבתי לבסוף, היתה קערה מלאת בקססת כל טוב, ניירות גלגול ומשטח הכנה לג'וינטים.

גאנצי ואני הסתכלנו אחד על השני משתוממים ועדיין שוקלים אם זוהי טעות ועוד רגע נצא ליער לגלגל משהו. אך לא. אל מול האם הגרמניה והמגהצת, גלגל ג'רום ג'וינטצ'ה מעשה ידיו ומעשה גידוליו הטרופיים, וכדרך כל שאיפה או שתיים מגידול ביתי, הפכנו מהאורחים המכובדים מישראל, לצמד אינפנטיליים ששימחו את ליבם בלהחביא גור חתולים מתחת לכובע.

בילינו את היום עם ג'רום שהוא אדם משעשע ביותר, אורגינלי מהיערות, ובעל ביקורת נוקבת כסיכות משרד על אחיו הגרמנים, ואת כל הישראלים באשר הם הוא מכנה בחיבה jew . לחבר ישראלי אחר שלו בעיר סמוכה הוא קורא the stupid jew ואנחנו היינו מן הסתם tourist jews  . אכן משעשע, במיוחד על אדמות גרמניה.

טיילנו ונסענו אנה ואנה, ביקרנו פה ושם, ובסוף היום החזרנו את ג'רום לביתו ההזוי וכמתנת פרידה הוא צייד אותנו בשקית של טבק מלאה בכל טוב בלתי חוקי מפרי אדמתו. שמנו את השלל בתא הכפפות וחזרנו הביתה לכפר רצוצים אך מרוצים ועלינו ישר לישון.

ערב למחרת, נסענו לבקר ידידה ותיקה של גאנצ מעיר סמוכה, עובדת סוציאלית לסבית שלא חדלה לציין כמה היא מודאגת (מי אמר שמשעמם עכשיו בגרמניה) שתינו קפה, טרפנו מאפים חמימים וטובים ונפרדנו ממנה עד לפעם הבאה.

בדרך חזרה, ריכלנו עליה ברשעות טובת לב, וליבינו היה טוב עלינו. הכבישים היו ריקים ונוחים, ואנחנו תיכננו את שאר הערב שיוקדש לגילגולים ועישונים במרפסת הבית הכפרי. לפנינו נסעה מכונית בשלווה, ולפתע, נדלק אור על הגג שלה והיא התגלתה כניידת משטרה. גרמנית.

המשכנו לנסוע ולקשקש, כי מה לנו ולהם, שייסעו אם זה מה שבכיף שלהם, ולפתע נעור שלט מאיר כמו במונית ניו יורקית שאמר "ביטה פולגן". מישהו יודע מה זה? גם אנחנו לא. נסענו במכונית גרמנית של המשפחה, לא נסענו מהר מדי, אז מה באמת לנו ולהם? כך חשבנו בתמימות תיירותית. הגענו לצומת קטנה והניידת פנתה ימינה. אנחנו, המשכנו לנסוע ישר, וגאנצי שיודע מעט גרמנית, הרהר בקול ואמר שאולי "ביטה פולגן" זה  - "בבקשה לנסוע אחרינו". אבל אנחנו תיירים ולכן לא בערה בנו התשוקה לבדוק את הנושא. בו ברגע שהוא סיים את הרהורו, הניידת פנתה חזרה בפראות, עקפה אותנו, ונצמדה אלינו. הפעם, לא היה ברור מזה, שהם אכן רוצים שנעקוב אחריהם ושנעצור בצד.

סוף סוף הבינו הטוריסט ג'וז מה קורה. עצרנו כיהודים מתורגלים, וגאנצי הוציא ראשו מהחלון וזעק "טוריסט, טוריסט", וכמעט שהרים ידיים מעל ראשו (מסורת זו מסורת). שוטר אחד נצמד לחלונו של גאנצ והשני נצמד לחלוני, מאיר בפנס מסנוור אל תוך האוטו. גייסתי את החיוך הכי מתוק ותיירותי שלי, חיוך שאומר בפירוש "אדוני השוטר, אין בכלל ערמות של גראס בתא הכפפות שלנו", הוצאנו דרכונים והתנהגנו הכי יפה בעולם. גאנצי גייס גם הוא פרצוף תמים ותיירותי ושאל את השוטר עשר פעמים אם הוא עשה משהו לא בסדר בכביש וציין אם השוטר שכח, שאנחנו תיירים.

כל זה, כשפנסו של השוטר בצד שלי, מאיר עלי וסוקר את פנים האוטו. ואני כולי תפילה, אנא אלוהים, לא לשם כך עברנו שואה, הו אלוהים, עשה את השוטר הגרמני פחות גרמני ופחות יסודי, עשה שהוא לא ייתקע על תא הכפפות. כבר ראיתי אותנו מסולקים (שוב) מאדמות גרמניה, או לחילופין מופיעים בתכנית Cops המקומית. אך השוטר בצד של גאנצי אמר שזו רק בדיקה שגרתית ושאנחנו בסדר גמור ושחרר אותנו לדרכינו.

ברגע שגאנצי לחץ על דוושת הגז, השתחררו להן בועות לחץ מבטנו והוא תרם לאוויר העולם ארבעה גרעפסים אדירים שהתחבאו בבטנו כניצולי שואה ביער עצי מחט.

וכך, נשמרה לה זכותינו לבוא ולכבוש בנוכחותנו את אדמות גרמניה ולהגשים את הפיצוי ההיסטורי כחוק וכסדר.

אאוף וידר זיין, עד לפעם הבאה, או כמו שאומרים המקומיים – "צ'וס".