יותר מדי, פשוט יותר מדי מבחנים.

* לפחות ביום שלישי אני מקבלת ארון חדש. * (:

ואתם יודעים מה? בנוסף להכל, אני גם לא חושבת שזה כזה חכם לעשות מבחנים בהפרשים כאלה קטנים.

לא  מספיקים להתכונן להיסטוריה, כבר יש מתמטיקה, לא מספיקים להתכונן למורשת, וכבר יש גיאוגרפיה.

ומה יוצא בסופו של דבר?

שהממוצע רק יורד.

אבל,

אי אפשר כל כך לשנות את זה עכשיו, לא משנה מה נגיד, המבחן יתקיים ביום שהוא אמור להתקיים ואנחנו ניבחן.

אז במקום לחשוב שזה כל כך באסה,

כבר עדיף לחשוב חיובי. לא ? [=

אח"כ המורים צריכים לבדוק הכל, תחשבו איזה מסכנים. [;

ובזמן שהם בודקים אנחנו נשב עם תה ועוגיות

אניוואי,

אני מאחלת לכוווולכם תקופת מבחנים מדהימה וכיפית,

תלמדו ממנה כמה שאפשר  P:

מדהים כמה שמבחנים יכולים לשנות לבנאדם מצבי-רוח, אה?

כולנו לחוצים, יש עלינו יותר מדי עומס.

 אז אני אומרת,

אחרי התקופה הזאת,

חפלה אצלי בבית.

מה אתם אומרים ?

אל 'דאגו, נעבור את זה ביחד  (:

החיים...

כי אלה החיים,

לפעמים מפנים אליך את הגב, לפעמים מחייכים.

לפעמים הכל פשוט נראה כל כך אבוד, אין לאן לברוח

וכל דבר שאומרים לכם גורם לכם לרתוח.

ולפעמים, החיים מחליטים אלינו חיוכים לפזר;

כל דבר שניגע בו ייצא זהב,

כל אחד שייראה את החיוך שלנו אותו יאהב...

החיים לפעמים פשוט גורמים לנו לאבד כיוון,

כאילו השילוט בהם לא היה נכון,

ובמקום לפנות לדרום פנינו לצפון.

איבדנו שליטה,  איבדנו זהות

מי יעזור לנו, למי בכלל איכפת?

אבל החיים,

מלאי הפתעות,

יכול להיות שיבוא הנסיך על הסוס הלבן

יציל אותך, יאהב אותך,

יקנה לך מתנות...

החיים לא צפויים בכלל,

מבחינתם,

יש לך כל יום יום-הולדת

כל יום הפתעה חדשה, מתנה חדשה.

אפילו אם המתנה לא נראית לעין;

אל תנסו לחפש אותה,

אחרת היא לא תופיע,

הרי אף פעם לא נדע

מה מחכה מעבר לפינה...

לפעמים אני חושבת

שהחיים זה כמו בן אדם.

בן אדם עם רגשות, מחשבות, רצונות...

ה"בן-אדם" הזה לפעמים  מפתיע אותנו,

לפעמים מאכזב,

לפעמים גורם לחיוך להימרח על הפנים

וגם מדי פעם להישבר מבפנים.

ה"בן אדם" יכול לעשות מה שהוא רוצה,

השאלה היא איך אנחנו בוחרים להגיב,

ואני מבטיחה לכם,

שאם נגיב למה שקורה בחיים באופטימיות,

יהיה הרבה יותר מגניב...

ומה שיש לנו בעצם בחיים זה ללכת עם הלב

ולדעת, שאיפה שאנחנו זה כנראה איפה שאנחנו צריכים להיות

כי שום-דבר לא קורה סתם בחיים האלה, לכל דבר יש הרבה מאוד סיבות.

החיים נועדו בשביל להגשים חלומות,

בשביל לראות איך העיניים שלנו נוצצות.

כי בסופו של דבר?

החיים הם מתנה,

מתנה קצרה מאוד

ולמתנה הזו אין פתק החלפה...

אז כן, חלומות מתגשמים (:

הלכתי בעקבות החלום שלי,

החלום הזה מילדות.

כל שהייתי הולכת לישון,

הייתי מדמיינת איך זה קורה,

איך אני משחקת, עולה לבמה, שרה,

לא  מתביישת...

הבנתי שבשביל להגשים אותו אני צריכה לעשות משהו בנידון,

אין דבר העומד בפני כוח הרצון.

אז הלכתי להפקות, הייתי במפגש היכרות, ששואלים שאלות ומתרשמים, והלך מעולה, היה באמת מדהים, ואני כל כך שמחה על זה,  הייתי נורא בלחץ, זה היה נראה כאילו שמתי סומק  מרוב שהלחיים שלי היו אדומות P;

יש לי תאריכים לכל מיני סדנאות, צילומים, ודברים  כאלה [:

אני באמת מאושרת.

הדבר הזה הקפיץ את הביטחון העצמי שלי, עשה שינוי, סוף סוף יש אקשן (;

אני לא  מצפה לשום דבר,  אני פה כדי להתנסות,

ואני מקווה לחוות הרבה חוויות טובות.

*מי שרוצה שאני אספר לו על זה עוד קצת יותר יכול לבוא ולשאול אותי, אני אשמח לספר. [[:  33>

ובנוסף להכל, קנו לי היום ארון חדש !!!11

הוא יגיע עוד שלושה שבועות,

סוף סוף ארון גדול  ! :DDD

**

ושכחתי לציין, שבול עוד חודשיים יש לי יום הולדת . !

ס'גדולה אני [: 

***

אז בקיצור,

אני צועדת לעבר החלום שלי, מי יודע אם בצעדי ענק או לא, אבל אני יודעת ש...

"אם אני ארצה, אין זו אגדה" (:

אז  חלום?

הנה אני באה. ;]

שונות.

אתם יודעים, לפעמים אני מסתכלת על קבוצת אנשים, וחושבת לעצמי:

'אם לא היינו שונים, כל אחד מהשני, העולם היה כל כך משעמם.'

אם לא לכל אחד היה את הייחוד שלו, את מה שמאפיין אותו, את מה שהוא הכי טוב בו ואת הנקודה שבה הוא יכול לתרום בעולם הקטן הזה, אז מה היה לנו?

אותם אנשים, אותו אופי שבו מתנהלים דברים, אותו הדבר, פשוט הכל...

אותו עולם.

ככל שאנחנו בעצם מנסים להתקרב יותר ויותר למה שהאנשים שלידנו עושים, אנחנו לא מבינים שהעובדה שאנחנו שונים מבליטה אותנו ועושה אותנו מי שאנחנו, עושה אותנו מיוחדים.

השונות, בעצם, מאחדת את כולם ביחד.

תסתכלו על זה כפאזל:

כל חתיכה היא שונה בפאזל, כל חתיכה מורכבת אחרת. אבל כל חתיכה משלימה את השנייה, עד שיוצא פאזל מושלם.

לפעמים אני גם תוהה, מדוע יצאנו שונים, למה כל אחד יצא אחרת, לא היה פשוט יותר אם כל העולם היה אותו הדבר? לא היו חילוקי דעות, לא היו דברים לדבר עליהם, הכל היה בהסכמה.

אבל אולי מישהו, אולי מישהו רצה להכניס לעולם טיפה יצירתיות, טיפה דעתנות.

הוא חשב לעצמו, 'איך אני יכול להכניס לעולם הקטן הזה קצת יצירתיות, מחשבה אחרת, דעתנות, מקוריות?'

ובכן, כנראה עלה עם הפתרון הכי הגיוני: כל אחד יהיה שונה, כל אופי יהיה שונה, וכך כמובן שיהיו התנגשויות.

לא יוצא לכם לחשוב על זה לפעמים?

אם היינו כולנו אותו דבר, זרם אחד, מחשבה אחת, אולי לא הייתה את השביתה הזאת עכשיו, מכיוון שלמורים לא היה מספיק כוח ודעת לעמוד על שלהם ולבקש את מה שבאמת מגיע להם.

אולי לא היו מלחמות בעולם, כי אולי המדינות היו חושבות שהכל בסדר, אולי הם לא היו מספיק מפותחות ודעתניות כדי להבין שמשהו לא בסדר, שיש איזה שטח גנוב בסביבה.

ואולי בכלל...

אולי בכלל העולם היה נראה יפה ומסודר יותר.

אולי זה הפיתרון לשלום.

אבל אתם יודעים מה, יקירים?

אף פעם לא יהיה שלום.

כל עוד יש דעות, יש חילוקי דעות, יש שונות בעולם הזה, אף פעם לא יהיה שלום טוטלי, תמיד יהיו חילוקי דעות לגבי משהו, לא משנה עד כמה קטן הדבר.

אז אני חושבת, שמי שלא עיצב את העולם הזה להיות כמו שהוא, חשב שעדיף לעבור מלחמות, שביתות, וכו', מאשר לחיות כבנאדם אחד, כמו חיילים.

ואתם יודעים מה?

אני חושבת שהוא צדק.

ואם אתם קוראים את השורות האלה ברגעים אלה,

ואינכם מסכימים איתי ועם מה שכתבתי,

זה רק מוכיח את מה שאני מנסה להסביר.

תחשבו על זה. ;]

אתם מכירים את זה שאתם רואים הדפס, משפט על חולצה של מישהו, שאתם לא שוכחים?

ובכן, זה מה שאני ראיתי פעם... ואני לא מצליחה לשכוח את זה.

על החולצה היה כתוב:

Same Same

But Different

ואז זה הכה אותי, הסתכלתי סביבי, רואה את כל האנשים שהולכים על אותם רחובות, נושמים את אותו אוויר ומדברים על אותם תוכניות טלוויזיה...

אבל מה שהיה מיוחד בכל אחד מהם,

זה שלכל אחד היה משהו קטן כזה, בתוך הנפש, ששייך תמיד רק לו, הבליט אותו מהאחרים.

ול'משהו הקטן הזה', קוראים שונות.