ההחלטה אם לצאת מהארון מאד קשה בעיקר לבנות המין הנשי עקב חשיבה ונורמות חברתיות מוטעות השוללות יחסי אהבה בין נשים היות והחברה רואה את התפקיד המסורתי של האישה כיולדת ילדים,מבשלת במטבח ועוד. אני מודה שבשל תפיסתי את תפקיד הזכר כצד הנותן,יש לי בעיה עם הצד ההומוסקסואלי. ברבות השנים הכרתי זוגות נשים וראיתי את האהבה הגדולה והאמיתית ביניהן,חלקן הסתירו מהמשפחה ומהחברים. מצאתי כתבה מעניינת שיתן לכן חומר למחשבה.

בת לוקחת בת

למה היא לא מצליחה להתייצב בגאווה מול ההורים ולספר שהיא אוהבת בנות?

החברים שלה יודעים שהיא לסבית, המורים שלה יודעים ואחותה יודעת. צילום אילוסטרציה: רויטרס
 

היום אני בת 17, וזה אמנם יישמע מופרך, אבל המשיכה לבנות זכורה לי עוד מימי היסודי, מכיתה ב' בערך. כבר אז פיתחתי רגשות לחברות שלי, למורה שלי. למרות שזה נשמע הגיוני, לפתח סוג כזה של קרבה עם חברות טובות, מה שאני הרגשתי היה אחר. אני יודעת מה ההבדל בין שני סוגי האהבה האלו, ויודעת שהאהבה שלי לא הייתה סתם אהבה בין חברות.
 
בנים? לא זוכרת שמתישהו נמשכתי לבנים. אני לפחות לא יכולה לשים את האצבע על מישהו שאי פעם כבש אותי. היו לי חברים בנים במשך כל השנים, אבל זה היה יותר משחק שכיף להתעסק בו, כי אף פעם לא נפגעתי, ולא היה בדיוק אכפת לי מה קורה איתם.

ברור לי שבשבילי להתאהב זה רק בנשים, ולא כי קבעתי את זה כעובדה שלא ניתנת לשינוי, אלא פשוט כי זה מה שקורה לי בפנים. אין לי מושג איך זה להתאהב בגבר, אני לא מכירה את התחושה הזו.

כמו שאר הזוגות
עד כיתה ז' שמרתי את המשיכה שלי לבנות לעצמי. בכיתה ז' גיליתי את כל עולם האינטרנט והפורומים שעוסקים בגאווה. עד אז מעולם לא נחשפתי למידע או הכוונה בנושאים האלו. בשלב הזה עוד התייחסתי לנטייה הזו כאל מחלה שאני צריכה להדחיק ו"להרוג", אפילו התחלתי לספר לאמא שלי והתחרטתי. אחרי שנתיים זה התחיל לצאת לאט לאט החוצה.

הפעם הראשונה שהתוודיתי ברצינות על המשיכה שלי לבנות הייתה עם החברה הכי טובה שלי. למעשה זה היה וידוי כפול, כי היא גילתה לי אותו דבר על עצמה. זה סיפור בפני עצמו, שהתבשל במשך שנה וחצי ובסוף התפרץ כשהיינו בכיתה ט'. ישר אחרי זה אני זוכרת שהייתי מנהלת שיחות קבועות עם היועצת בבית הספר. פשוט סיפרתי לה, והיא לא הייתה מופתעת.

היום כולם יודעים חוץ מההורים שלי. וכשאני אומרת כולם אני מתכוונת ממש לכולם: מנהלות בית הספר, התלמידים, החברים, בני דודים, אחים. החברים בבית הספר יודעים עוד משנה שעברה, כי אז התחלתי לדבר על זה בגלוי.

לא נתקלתי בתגובות עוינות
באופן כללי התגובות היו מפרגנות, וממש לא מופתעות. לא נתקלתי בתגובה הומופובית, פרט לחברה אחת שהחליטה שזה ממש "לא בסדר". שאר החברות מהמעגל הפחות קרוב ממש התעניינו, כי מאיזושהי סיבה לאנשים קשה לקבל את העובדה שבין בנות יכולה להתפתח מערכת יחסים רומנטית, כמו בין גבר לאישה. הסמל הזה של אישה ואישה הפך לאובייקט מיני כל כך מובהק שכבר קשה לאנשים לדמיין מעבר לזה. רק מי שבתוך זה יכול להבין. יש לי גם כמה חברות שהן דו מיניות, שאותן הרבה יותר פשוט לשתף, והשיחות שלנו זורמות בטבעיות מוחלטת.

אחרי שנכנסתי לקשר שהתגלה כרציני אני והחברה שלי, שלמדה איתי בשכבה, החלטנו לא להסתיר את זה – ולהפך, אפילו להחצין, ולהתעקש על זה שאנחנו כמו כל שאר הזוגות בשכבה. למרות שהמורים והמנהלות ניסו ליצור רושם שזה לא משנה להם, הם בכל זאת לקחו כל אחת מאיתנו לשיחה על כך שאנחנו לא צריכות להביע את אהבתנו בפומבי, ולא רק כי אנחנו שתי בנות, כי לטענתן הן דורשות את זה גם מזוגות רגילים (מה שלא באמת קורה), אלא מהסיבה שזה מביך את התלמידים וגורם להם לתהיות. למרות שהשיחה האישית שלי עם המנהלת התגלגלה טוב יחסית, כי הרגשתי שהשאלות שלה נובעות מרצון "לגעת" בעולם הלא מוכר הזה, יש בי טיפה מרירות כלפי הבקשות הלא מוצדקות האלו.

חוץ מהמקרה עם החברה שלא מדברת איתי יותר ועם הבקשה של המנהלת, לא נתקלתי בתגובות חריגות. אני חושבת שאצל נשים פחות נפוץ לקבל תגובות שליליות בהקשר הזה. ברור שכל מקרה לגופו, אבל אצלי לפחות לא התרחש שום מקרה טרגי או פוגעני.

הבית מכין את עצמו
יש לי אחות אחת. סיפרתי לה ממש לא מזמן, בחודש האחרון. בקשר להורים שלי, אני בטוחה שהם חושדים ומנחשים. לפני שנתיים, כשהתחלתי לדבר עם אמא שלי על נטיות מיניות, היא שאלה אותי ישירות "את חושבת שאת לסבית?", ואני התחלתי לבכות וחזרתי בי. מאותו יום כל הערה שלי, כל תקופה שאין לי חבר, מתפרשת כסימן לכך שאולי אני באמת כזאת. גם העובדה שאני מסתובבת עם ידיד הומו ובסביבה ליברלית שתומכת בדברים כאלה מעוררת אצלם חשד.
עד לא מזמן הייתי ממש מזדעקת עם כל כתבה שהייתה מתפרסמת בנושא מצעד הגאווה. בכל פעם שהייתה איזו תכנית שעסקה בזה הגבתי באופן כל כך חריף ובוטה, שאפילו לי עצמי זה נראה חשוד. לכן לא פלא שההורים שלי, במיוחד אמא שלי, זרקו לי הערות כמו "לא סתם את מדברת ככה. את לסבית? זה מה שאת רוצה להגיד?". היה אפשר ממש לראות בעיניים שלה שהיא יודעת ומחכה לרגע שאני פשוט אשים את זה על השולחן.

אם אני אספר להם, אני לא מאמינה שהם יהיו מופתעים. אני חייבת לומר ששניהם סולדים מזה לחלוטין, כל אחד מהעמדה והתפיסה שלו. עם אבא שלי לא יצא לי ממש לדבר על זה, אני פשוט יודעת שהוא נגעל מזה ומזלזל בזה לגמרי. אני חושבת שהוא לא מבין את העניין בכלל. הוא, כמו כל הדור שלו, לא מתחבר לכל הקטע של נטיות מיניות. זה לא אומר להם כלום והם לא מצליחים להבין את ההיגיון של זה.

אמא שלי, למרות שהיא מאותו דור, יותר נחשפת להתעסקות בדברים האלה. היא עוסקת במקצוע חינוכי, וזה מחייב אותה לחקור קצת את ההתפתחות המינית של האדם. אני יודעת שהיא, כמו כל הורה אחר, לא תשמח מזה שהבת שלה לסבית. אני יודעת שזה אחד הדברים הכי גרועים שאני אוכל לספר לה אי פעם. אני בטוחה שהיא ואבא שלי לא יגיבו באלימות או בפזיזות ויעיפו אותי מהבית, למשל, אבל אני כן חושבת שהם ינסו "לתקן" אותי. עולות לי בלי סוף מחשבות על הדרכים שהם ינקטו, כי יש כל כך הרבה ואני פשוט לא יודעת מה הם יעשו. אני כנראה אדע ביום שזה יקרה.

כל המצב הזה, שאני לא מספרת להורים, יוצר המון מתח, בעיקר כי אחותי היא בדיוק ההפך ממני. מדי פעם אמא שלי שואלת למה אין לי חבר, והתשובות שאני עונה לה מספקות אותה במידה מסוימת. התירוצים שלי נשמעים די אמינים, למרות שאיפשהו יש בי תחושה שהבית שלי כבר די מכין את עצמו לקראת מה שאני יום אחד אספר.

לא סוגרת אופציות
עד היום היו לי כמה מערכות יחסים. הראשונה הייתה עם מישהי שהכרתי באינטרנט. הייתי כל כך סקרנית לגבי קשר רציני עם אישה שהסכמתי לקשר וירטואלי, למרות שתמיד היה באוויר הרצון להיפגש. כמובן שזה לא החזיק מעמד והתפרק אחרי שבועיים, אפילו פחות. אחרי זה הייתה לי עוד חברה. זו הייתה אהבה גדולה, שהסתיימה בחופש הגדול האחרון, ורגשית היא הסתיימה רק לא מזמן, עם תחילתה של מערכת היחסים האחרונה שהייתה לי. היא נמשכה חודש וחצי ונגמרה ממש לא מזמן.

אף פעם לא סגרתי את האופציה של בנים. למרות שלאורך השנים הנטייה שלי לבנות הלכה והתחזקה וגיבשה את עצמה, מעולם לא פסלתי לעצמי אפשרויות, וזה תקף גם לעתיד הקרוב. אני מודעת לעובדה שיום אחד יכול להופיע בחיי גבר שיכבוש אותי. קשה לי לדמיין את זה, אבל אני לא פוסלת כלום.

עד עכשיו לפעמים הגדרתי את עצמי דו מינית או ביסקסואלית, בדיוק בגלל שלא רציתי לבטל את האפשרות של גברים. לאחרונה אני יותר מגדירה את עצמי כלסבית, כי אני מתחילה להבין שהרגשות שלי נפתחים בטבעיות רק כלפי נשים.

אני לא ממש יודעת מה הולך להיות בעתיד. הגיוס לצבא לא נראה לי בעייתי. מה שיותר מפחיד אותי זה החיים כאישה בוגרת אחרי הצבא והלימודים, בשלב של חתונה והקמת משפחה. אני יודעת שאם אני אמצא את האישה שארצה לבלות איתה את שארית חיי אני לא אסתייג מהרעיון של חתונה והקמת בית, למרות שזה יהיה כרוך בקשיים עצומים. אני גם יודעת שיכול להיות שאני אעבור צד ואמצא בחור שיתאים לי. מה שבטוח זה שאני אלך אחרי האהבה שלי, עם כל המכשולים שיהיו בדרך.